כשאוכל והמוזה נפגשים: היא כל כך טעימה – סימפוניה חושנית של טעמים ונגיעות
היא שכבה מולי, עורה חלק וזוהר כמו משטח שיש מלוטש, מואר באור נרות רך.
היא היתה סעודה לעיניים, יצירת מופת קולינרית, פסל אנושי שרק חיכה למגע ידיי, לטעום את טעמו המופלא.
התקרבתי אליה באיטיות, ידי רועדות מהתרגשות, כמו שף שמגיש את יצירת המופת שלו לאחר שנים של עבודה קשה.
התחלתי ללטף אותה, לאט ובזהירות, כמו שטועמים יין משובח, נותן לכל טיפה ללטף את החיך.
כל נגיעה שלי עוררה בה רטט קל, כמו ניצן של טעם שמתפוצץ על הלשון, משאיר אחריו שובל של עונג.
היא הריחה כמו שדה פרחים באביב, כמו תערובת תבלינים אקזוטיים, כמו שוקולד מריר משובח שנמס לאט בפה.
היא היתה סימפוניה משכרת של טעמים וריחות, שגרמה לחושיי להתערפל, לתשוקתי להתעורר.
נשקתי לה בעדינות, כמו שטועמים פרי עסיסי, נותן למיץ לזרום על השפתיים.
לשונותינו התערבבו, כמו שתי מנות שמתמזגות לכדי יצירה חדשה, מיוחדת במינה.
היא נאנחה בהנאה, גופה רטט תחת מגעי, כמו קינוח מושלם שמחכה בקוצר רוח למזלג הראשון.
היא היתה כל כך טעימה, כל כך מפתה, כל כך בלתי ניתנת לעמידה, כמו פנטזיה קולינרית שהתגשמה.
רציתי לטרוף אותה, לבלוע אותה, להפוך אותה לחלק בלתי נפרד ממני, כמו מנה אחרונה מושלמת שמשאירה טעם של עוד.
אבל ידעתי שאני צריך להיות סבלני, אני צריך ליהנות מכל ביס, מכל רגע, מכל ניואנס של טעם ומרקם.
היא היתה סעודה שלא רציתי שתסתיים לעולם, חגיגה של חושים שלא אשכח לעולם.