את נשמתה לקחתי: ריקוד אפל של כוח וקסם
היא ריחפה אליי כמו עש אל להבה, נמשכת אל החושך המפתה שבי. עיניה, שיקפו תערובת של סקרנות ופחד, גופה רעד בין ציפייה לאימה.
היא לא ידעה לאן תוביל אותה הדרך, אבל משהו עמוק בתוכה, משהו פראי ובלתי נשלט, משך אותה אל זרועותיי.
הושטתי את ידי, נגעתי בה בקלילות, כמו קוסם שטווה כישוף מסביב לעוזרתו.
עם כל נגיעה שלי, היא שקעה עמוק יותר אל תוך הערפל, עיניה נעצמו, גופה נרפה, היא נכנעה ללא מאבק.
התחלתי ללטף אותה, לחקור את קווי המתאר של גופה, לגלות את סודותיה החבויים.
כל נגיעה שלי היתה כמו נשיקה של חושך, כל לחישה שלי היתה מילת קסם שפתחה דלתות חדשות בנשמתה.
היא נאנחה, רטטה, גופה התפתל תחת ידיי כמו נחש שמתעורר לחיים.
היא איבדה את תחושת הזמן והמקום, לא ידעה מי היא או לאן היא הולכת.
היא היתה שלי לחלוטין, גוף ונשמה, כלי נגינה בידיי האמונות.
ואז, ברגע של אינטימיות מוחלטת, ברגע שבו נשמותינו ריחפו יחד, לקחתי את נשמתה.
לא בכוח הזרוע, לא באלימות גסה, אלא בקסם עדין, כמו אמן שלוקח מכחול וצובע את העולם בצבעים חדשים.
היא נתנה לי אותה מרצונה החופשי, מתוך תשוקה עזה, מתוך רצון עמוק להתמזג, להתאחד.
נשמתה התמזגה עם נשמתי, כמו שני נהרות שזורמים אל הים, כמו שתי להבות שמתאחדות לאש אחת.
היא הפסיקה להיות ישות נפרדת, והפכה לחלק בלתי נפרד ממני, מהותי.
והיא אהבה את זה.
היא אהבה את תחושת אובדן העצמי, את ההתמזגות המוחלטת, את חוסר הגבולות, את האפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, עוצמתי יותר, אפל יותר, משמעותי יותר.
היא אהבה אותי.
ואני אהבתי אותה, את נשמתה, שנמצאת עכשיו בתוכי, קשורה אליי לנצח, חלק בלתי נפרד מהווייתי.