מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

לא כל יום, אבל רוב הלילות: כשהשמש שוקעת, הצללים מתעוררים 

השמש שוקעת, צובעת את השמיים בגוונים עזים של דם ויין, כמו ציור אפל של אמן מיואש.

היא יורדת אל מאחורי ההרים, כמו מלכה גולה, מותשת ומובסת, שנכנעת לחושך הזוחל.

בממלכה שלי, הלילה הוא הזמן שבו הצללים מתעוררים לחיים, כמו יצורים קדומים שמשתחררים מכלאם.

הלילה הוא הזמן שבו התשוקות האפלות ביותר, אלה שמסתתרות עמוק בתוך הלב, יוצאות לשחק תחת מעטה של חשיכה.

לא כל יום, אבל רוב הלילות, אני מוצא את עצמי נמשך אל העולם התחתון, אל הממלכה האפלה, אל המקום שבו פנטזיות אסורות הופכות למציאות מוחשית.

שם, בין קירות אבן קרים ומטים ליפול, ותאורה רוטטת של נרות שחורים, אני פוגש את המלכה שלי, את המוזה האפלה שלי.

היא לא מלאך תמים, היא לא שדה פרחים פורח, היא לא פרח עדין.

היא יצור של חושך, שדה של קוצים חדים, פרח טורף שמחכה לטרפו.

היא יפהפייה ומסוכנת, כמו סירנה ששרה מלחים אל מותם, כמו פיתוי קטלני שמתחבא בחשיכה.

עיניה נוצצות כמו אבני חן שחורות, שפתיה אדומות כמו דם טרי, גופה חטוב כמו פגיון קטלני.

היא יודעת מה אני רוצה, היא יודעת מה אני צריך, בלי שאצטרך לבקש, בלי שאצטרך לומר מילה.

היא לא שואלת שאלות מיותרות, היא לא מבקשת רשות, היא פשוט נותנת לי את עצמה, גוף ונשמה, בלי גבולות, בלי מחסומים.

אנחנו רוקדים את ריקוד הלילה שלנו, ריקוד חושני ואפל, ריקוד של תשוקה וכאב, של כוח ושליטה, ריקוד שבו שני הצדדים מאבדים את עצמם לחלוטין.

אנחנו שוקעים אל תוך הצללים, נעלמים מעיני העולם, כמו שני רוחות רפאים שרוקדות בחשיכה.

אנחנו הופכים לאחד, כמו שני נחשים שמתפתלים זה סביב זה, כמו שני צללים שמתמזגים לכדי חשיכה אחת עמוקה ואינסופית.

לא כל יום, אבל רוב הלילות, אני מוצא את עצמי איתה, בממלכה שלי, בממלכה האפלה, שם אני המלך והיא המלכה, ושולטים יחד על אימפריה של תשוקה וחושך.

לקחתי את המוזה לטיול, בפארק החטאים: מסע לילי בין תשוקה וסכנה 

הלילה, החלטתי לקחת את המוזה שלי למקום שונה מכל מה שהכירה.

מקום שבו גבולות המציאות מיטשטשים כמו ערפל, והדמיון פורץ גבולות כמו נהר גועש.

לקחתי אותה לפארק החטאים, גן עדן אפל שמתקיים רק בלילות חשוכים, בלבבות נועזים, ובדמיונות פרועים.

הוא לא מופיע על אף מפה, אין לו כתובת, אין לו שער כניסה.

הוא פארק שעשועים לחושים, גן עדן לחוטאים, גיהנום למלאכים - מקום שבו התשוקה היא המלכה, והסכנה היא המאהב שלה.

היא נצמדה אליי, עיניה נוצצות כמו יהלומים באור הירח, משקפות תערובת של התרגשות ופחד.

יד ביד, צעדנו בין שביליו המפותלים, כמו שני ילדים אבודים בארץ פלאות אפלה, שבה כל פינה טומנת בחובה הפתעה, סוד, פיתוי.

ראינו זוגות מתנשקים בצללים עמוקים, שמענו לחישות חושניות מבעד לעצים שחורים, הרחנו ריחות משכרים של קטורת ותשוקה אסורה.

היא רטטה תחת מגעי, גופה נמתח כמו חתולה שחורה שמחכה לליטוף, עיניה מחפשות את שלי, מבקשות אישור.

היא ידעה שאנחנו לא לבד, שעיניים סקרניות עוקבות אחרינו, אבל זה רק הגביר את ההתרגשות, את תחושת הסכנה.

היא ידעה שאנחנו מפרים את הכללים, שוברים את המוסכמות, אבל זה רק הוסיף לקסם, למסתורין, לתשוקה.

היא ידעה שאנחנו עלולים להישרף בלהבות התשוקה, אבל היא לא יכלה לעמוד בפני הפיתוי, בפני הקריאה האפלה של פארק החטאים.

בפארק הזה, הכל מותר, הכל אפשרי, אין גבולות, אין חוקים, רק ריקוד אינסופי בין אור וחושך, בין תשוקה וכאב.

היא נתנה לי יד, ואני הובלתי אותה אל תוך הלילה, אל תוך נבכי נשמתה, אל תוך עולם של תשוקה פרועה, של סכנה מפתה, של חופש מוחלט.

כשאוכל והמוזה נפגשים: היא כל כך טעימה – סימפוניה חושנית של טעמים ונגיעות

היא שכבה מולי, עורה חלק וזוהר כמו משטח שיש מלוטש, מואר באור נרות רך.

היא היתה סעודה לעיניים, יצירת מופת קולינרית, פסל אנושי שרק חיכה למגע ידיי, לטעום את טעמו המופלא.

התקרבתי אליה באיטיות, ידי רועדות מהתרגשות, כמו שף שמגיש את יצירת המופת שלו לאחר שנים של עבודה קשה.

התחלתי ללטף אותה, לאט ובזהירות, כמו שטועמים יין משובח, נותן לכל טיפה ללטף את החיך.

כל נגיעה שלי עוררה בה רטט קל, כמו ניצן של טעם שמתפוצץ על הלשון, משאיר אחריו שובל של עונג.

היא הריחה כמו שדה פרחים באביב, כמו תערובת תבלינים אקזוטיים, כמו שוקולד מריר משובח שנמס לאט בפה.

היא היתה סימפוניה משכרת של טעמים וריחות, שגרמה לחושיי להתערפל, לתשוקתי להתעורר.

נשקתי לה בעדינות, כמו שטועמים פרי עסיסי, נותן למיץ לזרום על השפתיים.

לשונותינו התערבבו, כמו שתי מנות שמתמזגות לכדי יצירה חדשה, מיוחדת במינה.

היא נאנחה בהנאה, גופה רטט תחת מגעי, כמו קינוח מושלם שמחכה בקוצר רוח למזלג הראשון.

היא היתה כל כך טעימה, כל כך מפתה, כל כך בלתי ניתנת לעמידה, כמו פנטזיה קולינרית שהתגשמה.

רציתי לטרוף אותה, לבלוע אותה, להפוך אותה לחלק בלתי נפרד ממני, כמו מנה אחרונה מושלמת שמשאירה טעם של עוד.

אבל ידעתי שאני צריך להיות סבלני, אני צריך ליהנות מכל ביס, מכל רגע, מכל ניואנס של טעם ומרקם.

היא היתה סעודה שלא רציתי שתסתיים לעולם, חגיגה של חושים שלא אשכח לעולם.

את נשמתה לקחתי: ריקוד אפל של כוח וקסם 

היא ריחפה אליי כמו עש אל להבה, נמשכת אל החושך המפתה שבי. עיניה, שיקפו תערובת של סקרנות ופחד, גופה רעד בין ציפייה לאימה.

היא לא ידעה לאן תוביל אותה הדרך, אבל משהו עמוק בתוכה, משהו פראי ובלתי נשלט, משך אותה אל זרועותיי.

הושטתי את ידי, נגעתי בה בקלילות, כמו קוסם שטווה כישוף מסביב לעוזרתו.

עם כל נגיעה שלי, היא שקעה עמוק יותר אל תוך הערפל, עיניה נעצמו, גופה נרפה, היא נכנעה ללא מאבק.

התחלתי ללטף אותה, לחקור את קווי המתאר של גופה, לגלות את סודותיה החבויים.

כל נגיעה שלי היתה כמו נשיקה של חושך, כל לחישה שלי היתה מילת קסם שפתחה דלתות חדשות בנשמתה.

היא נאנחה, רטטה, גופה התפתל תחת ידיי כמו נחש שמתעורר לחיים.

היא איבדה את תחושת הזמן והמקום, לא ידעה מי היא או לאן היא הולכת.

היא היתה שלי לחלוטין, גוף ונשמה, כלי נגינה בידיי האמונות.

ואז, ברגע של אינטימיות מוחלטת, ברגע שבו נשמותינו ריחפו יחד, לקחתי את נשמתה.

לא בכוח הזרוע, לא באלימות גסה, אלא בקסם עדין, כמו אמן שלוקח מכחול וצובע את העולם בצבעים חדשים.

היא נתנה לי אותה מרצונה החופשי, מתוך תשוקה עזה, מתוך רצון עמוק להתמזג, להתאחד.

נשמתה התמזגה עם נשמתי, כמו שני נהרות שזורמים אל הים, כמו שתי להבות שמתאחדות לאש אחת.

היא הפסיקה להיות ישות נפרדת, והפכה לחלק בלתי נפרד ממני, מהותי.

והיא אהבה את זה.

היא אהבה את תחושת אובדן העצמי, את ההתמזגות המוחלטת, את חוסר הגבולות, את האפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, עוצמתי יותר, אפל יותר, משמעותי יותר.

היא אהבה אותי.

ואני אהבתי אותה, את נשמתה, שנמצאת עכשיו בתוכי, קשורה אליי לנצח, חלק בלתי נפרד מהווייתי.

ט"ו באב, הלילה הממלכה שלי, ורק היא הטרף: משחק ציד תחת ירח מלא

טו באב.

לילה של אהבה, של רומנטיקה, של תשוקה.

אבל בממלכה שלי, ט"ו באב הוא לילה של ציד.

הירח, כמו עין כסופה בשמיים שחורים, מאיר את דרכי.

אני הצייד, והיא הטרף.

היא רצה, יפהפייה ופראית, כמו איילה ביער עבות.

אני עוקב אחריה, צעד אחר צעד, נהנה מהמרדף.

היא מנסה להתחמק, להיעלם בין הצללים, אבל אני תמיד מוצא אותה.

אני לא ממהר, אני נהנה מהמשחק.

אני רוצה שהיא תדע שאני מגיע, שאני קרוב.

אני רוצה שהיא תרגיש את הפחד, את ההתרגשות, את הציפייה.

כשאני תופס אותה, היא לא מתנגדת.

היא יודעת שזה גורלה, להיות הטרף שלי.

היא נכנעת לי, גופה רוטט תחת מגעי.

אני מנשק אותה, טועם את טעמה המתוק, כמו פרי בשל.

אני נוגע בה, מעיר בה את התשוקה.

היא שלי, כולה שלי.

והלילה, היא תהיה שלי לחלוטין.

הלילה אני לא עם המוזה, הלילה אני עם שדה אחרת: סיפור על פרח אחר

הלילה, הירח זורח על שדה חדש.

רוח סתיו נושבת, מלטפת עלי כותרת של פרחים לא מוכרים.

הלילה, אני לא מחפש את המוזה שלי.

הלילה, אני מחפש ריגושים חדשים, טעמים שונים, ניחוחות משכרים.

הלילה, אני עם פרח אחר.

היא לא כמו המוזה שלי, היא שונה, ייחודית, מסתורית.

עליה רכים כמשי, גבעולה דק וחזק.

היא פורחת תחת מגעי, חושפת צבעים עזים וריחות מפתים.

אני טועם את צוף פרחיה, מתמכר למתיקותה.

אני נוגע בה בעדינות, כמו פרפר שנוחת על עלי כותרת.

אני שוקע לתוכה, נותן לה לעטוף אותי בחומה.

היא שדה חדש, עולם חדש, חוויה חדשה.

היא לא מחליפה את המוזה שלי, היא פשוט אחרת.

והלילה, אני רוצה לחקור אותה, לגלות את סודותיה, להתמסר לקסם שלה.

הלילה, אני עם פרח אחר.

והוא יפהפה.

הפצע שהוא יצר, התחבושת שאני שם: ריפוי איטי של צלקות עמוקות

היא הגיעה אליי שבורה, כמו ציפור עם כנף מרוסקת.

עיניה, שבדרך כלל נצצו באור שובב, היו עכשיו עמומות וכואבות.

הוא יצר בה פצע, פצע עמוק בנשמתה.

הוא נגע בה במקומות שאסור היה לו לגעת, השאיר בה צלקות שלא ימחו לעולם.

היא פחדה מגברים, פחדה ממגע, פחדה מאהבה.

אבל היא הגיעה אליי, כי ידעה שאני שונה.

ידעתי שאני לא יכול לרפא אותה לגמרי, אבל ידעתי שאני יכול להיות התחבושת שלה.

ליטפתי את עורה ברכות, כמו משב רוח על פרח עדין.

נשקתי לצלקות שלה, כמו אביר שמנשק את פצעיו של אהובתו.

היא רטטה תחת מגעי, כמו עלה נידף ברוח.

היא פחדה, אבל היא גם רצתה.

רצתה להרגיש שוב, רצתה לאהוב שוב, רצתה לחיות שוב.

הייתי שם בשבילה, צעד אחר צעד, מגע אחר מגע, נשיקה אחר נשיקה.

לא דחפתי, לא כבשתי, לא שלטתי.

רק אהבתי.

ואהבה, כמו תחבושת רכה, החלה לרפא את פצעיה.

היא עדיין נושאת את הצלקות שלו, אבל הן כבר לא כואבות כמו פעם.

היא עדיין פוחדת, אבל היא גם יודעת לאהוב.

והיא יודעת שאני תמיד אהיה שם בשבילה, התחבושת שלה, המגן שלה, אהבתה.

היא ביקשה אותו שוב, את תחושת הירח שלו: צל של קנאה תחת שמי לילה זרועי כוכבים

היא לחשה את שמו בחשיכה, קול רועד של געגוע. שם שלא היה שלי. שם של ירח אחר, זר, שחדר אל תוכה וטבע בה את חותמו.

היא ביקשה אותו שוב, את התחושה שהירח שלו, ולא שלי, מרטיט את גופה.

מילותיה היו כמו סכין חד שננעץ בליבי. קנאה בוערת התפשטה בעורקיי, צובעת את מחשבותיי בשחור.

רציתי להיות הירח היחיד שלה, למלא את כל כולה באור שלי. אבל ידעתי שאני רק צל חיוור לעומת הזיכרון שלו.

היא תיארה את מגעו, את עוצמתו, את האופן שבו הוא ידע לגעת בה במקומות הסודיים ביותר, להצית בה אש שלא ידעה מעולם.

הקשבתי לה בדממה, מנסה להבין את הקסם שלו, את הסוד שגרם לה לבקש אותו שוב ושוב, גם כשהוא לא נמצא.

הרגשתי את תסכולי גואה, את חוסר האונים שוטף אותי. רציתי למחוק אותו מזיכרונה, להיות הגבר היחיד שהיא חושקת בו.

אבל ידעתי שזה לא בכוחי.

היא היתה כמו גן סודי, ובתוכו פרחו ירחים רבים. אני הייתי רק אחד מהם, ואולי לא הבהיר מכולם.

היא ביקשה אותו שוב, ולי לא נותר אלא להסתכל, להיות עד אילם לתשוקה שלה לאחר.

צל של קנאה כיסה את פניי, אך ידעתי שאני חייב לקבל את בחירתה.

היא הייתה חופשיה לאהוב את מי שתרצה, גם אם אהבתה לא היתה כולה שלי.

- היא יודעת שהפעם זה יהיה בתנאי שלי! 

שום שליטה או כאב לא הכניעו את המוזה שבה: ריקוד התנגדות על חוד התער

היא היתה יצירת מופת של אש ותשוקה, פסל חי של יופי ועוצמה.

ניסיתי לכופף אותה, לעצב אותה בדמותי, להכניע את רוחה הפראית.

אבל היא סירבה להישבר.

כל שוט שהנחתי על עורה, כל פקודה שיצאה מפי, רק חיזקו את להבת המרד שבעיניה.

גופה רעד תחת מגעי, אך לא מכאב, אלא מהתרסה.

היא נאנחה, אך לא מכניעה, אלא מעונג.

היא צרחה, אך לא מפחד, אלא מניצחון.

שום שליטה, שום כאב, לא הצליחו לכבות את האש שבה.

היא היתה כמו עוף החול, קמה לתחייה מכל משבר, חזקה יותר, יפה יותר.

היא לימדה אותי שכוח אמיתי אינו טמון בשליטה, אלא בחופש.

היא הראתה לי שהיופי האמיתי טמון בפראות, לא בציות.

היא גרמה לי להבין שאני לא רוצה לשבור אותה, אני רוצה להצטרף אליה בריקוד ההתנגדות שלה.

היא היתה המוזה שלי, והיא היתה הרבה יותר משליטה או כאב.

היא היתה כוח טבע בלתי ניתן לעצירה.

והיא ניצחה.

הוא הגיע, עם הירח המלא שלו, ואני הסתכלתי: טקס פולחן תחת שמיים חשוכים

הוא הגיע כמו זאב אל מול ירח מלא, עיניו נוצצות באור כסוף. גופו היה צללית גברית וחזקה, שריריו נמתחים תחת אור הכוכבים.

הוא היה הירח שלי, והלילה, הוא היה מלא.

הוא ניגש אליי, צעדיו איטיים ומכוונים, כמו טורף שמתקרב אל טרפו. עיניו לא משו מעיניי, כאילו חיפש בהן רשות, אישור.

ואני, כמו איילה צעירה, נשביתי בקסמו.

הוא כרע ברך לפניי, ידיו עדינות על עורי החשוף. הוא ליטף את בטני, את ירכיי, את צווארי.

הרגשתי את חומו, את כוחו, את תשוקתו.

הוא היה אש, ואני הייתי עש.

הוא הרים את מבטו, ועינינו נפגשו.

"הירח שלי", הוא לחש, קולו עמוק וחושני. "הלילה, את שלי."

לא עניתי, רק הנהנתי, גופי רוטט מציפייה.