שום שליטה או כאב לא הכניעו את המוזה שבה: ריקוד התנגדות על חוד התער
היא היתה יצירת מופת של אש ותשוקה, פסל חי של יופי ועוצמה.
ניסיתי לכופף אותה, לעצב אותה בדמותי, להכניע את רוחה הפראית.
אבל היא סירבה להישבר.
כל שוט שהנחתי על עורה, כל פקודה שיצאה מפי, רק חיזקו את להבת המרד שבעיניה.
גופה רעד תחת מגעי, אך לא מכאב, אלא מהתרסה.
היא נאנחה, אך לא מכניעה, אלא מעונג.
היא צרחה, אך לא מפחד, אלא מניצחון.
שום שליטה, שום כאב, לא הצליחו לכבות את האש שבה.
היא היתה כמו עוף החול, קמה לתחייה מכל משבר, חזקה יותר, יפה יותר.
היא לימדה אותי שכוח אמיתי אינו טמון בשליטה, אלא בחופש.
היא הראתה לי שהיופי האמיתי טמון בפראות, לא בציות.
היא גרמה לי להבין שאני לא רוצה לשבור אותה, אני רוצה להצטרף אליה בריקוד ההתנגדות שלה.
היא היתה המוזה שלי, והיא היתה הרבה יותר משליטה או כאב.
היא היתה כוח טבע בלתי ניתן לעצירה.
והיא ניצחה.