הפצע שהוא יצר, התחבושת שאני שם: ריפוי איטי של צלקות עמוקות
היא הגיעה אליי שבורה, כמו ציפור עם כנף מרוסקת.
עיניה, שבדרך כלל נצצו באור שובב, היו עכשיו עמומות וכואבות.
הוא יצר בה פצע, פצע עמוק בנשמתה.
הוא נגע בה במקומות שאסור היה לו לגעת, השאיר בה צלקות שלא ימחו לעולם.
היא פחדה מגברים, פחדה ממגע, פחדה מאהבה.
אבל היא הגיעה אליי, כי ידעה שאני שונה.
ידעתי שאני לא יכול לרפא אותה לגמרי, אבל ידעתי שאני יכול להיות התחבושת שלה.
ליטפתי את עורה ברכות, כמו משב רוח על פרח עדין.
נשקתי לצלקות שלה, כמו אביר שמנשק את פצעיו של אהובתו.
היא רטטה תחת מגעי, כמו עלה נידף ברוח.
היא פחדה, אבל היא גם רצתה.
רצתה להרגיש שוב, רצתה לאהוב שוב, רצתה לחיות שוב.
הייתי שם בשבילה, צעד אחר צעד, מגע אחר מגע, נשיקה אחר נשיקה.
לא דחפתי, לא כבשתי, לא שלטתי.
רק אהבתי.
ואהבה, כמו תחבושת רכה, החלה לרפא את פצעיה.
היא עדיין נושאת את הצלקות שלו, אבל הן כבר לא כואבות כמו פעם.
היא עדיין פוחדת, אבל היא גם יודעת לאהוב.
והיא יודעת שאני תמיד אהיה שם בשבילה, התחבושת שלה, המגן שלה, אהבתה.