אילוף הסוררת: כשהצבעים מתערבבים בריקוד של משמעת ותשוקה - חודש ראשון
היא הגיעה אליי כמו סופה, מערבולת של צבעים עזים ורגשות סוערים, כאוס מהלך. שיערה אדום כלהבה, עיניה ירוקות כעשבים רעילים, שפתיה אדומות כדם, כאילו נלקחה מתוך ציור אבסטרקטי שהתעורר לחיים.
היא הייתה פראית, עצמאית, סוררת - רוח חופשיה שלא ניתן לאלף, כך חשבתי. היא שנאה חוקים, גבולות, כללים – כל מה שניסה לרסן את טבעה הפראי.
היא היתה אתגר, פיתוי, סכנה, וידעתי שאני חייב להיות זה שיכניע אותה, שיביא אותה לידי שליטה.
היא משכה אותי אליה כמו עש אל אור יקרות, כמו דבורה אל פרח רעיל, וברגע שעיניה ננעצו בשלי, ידעתי שהיא תהיה שלי.
החלטתי לאלף אותה, לא לשבור את רוחה, אלא לעצב אותה, כמו פסל חי, יצירת מופת של תשוקה ומשמעת. רציתי להפוך את הכאוס שלה ליופי, את הסערה שלה להרמוניה.
החודש הראשון היה ריקוד מורכב ומאתגר, מלא התנגדות וכניעה, מאבקי כוח ומשחקי שליטה. היא נלחמה בי בכל כוחה, כמו חתולה פראית שנלכדה בכלוב, שורטת, נושכת, בועטת, צורחת. היא ניסתה לשבור את הכלוב, להשתחרר מהמגבלות, לחזור אל החופש.
אבל אני הייתי סבלני, נחוש, בלתי מתפשר. כמו צייד מיומן, המתין לרגע הנכון, ידעתי שהיא תישבר בסוף.
לימדתי אותה את כללי המשחק, את הגבולות, את התוצאות, בלי רחמים, בלי ויתורים. הראיתי לה את היופי שבמשמעת, את העונג שבכניעה, את הכוח שבשליטה. חשפתי בפניה את הצדדים האפלים של התשוקה, את הריקוד המסוכן בין כאב והנאה.
לאט לאט, כמו צבעים שמתערבבים על קנבס, יוצרים גוונים חדשים ומורכבים, היא התחילה להשתנות. הלהבות שלה שככו, הסערה שלה נרגעה, והיא התחילה להקשיב.
היא למדה לסמוך עליי, להקשיב לי, לרצות אותי. היא גילתה את התשוקה החבויה בתוכה, את הרצון להיכנע, את הצורך להיות נשלטת. היא הבינה שדווקא בתוך הכלוב, דווקא בתוך המגבלות, היא יכולה למצוא את החופש האמיתי, את האקסטזה האולטימטיבית.
היא התחילה ליהנות מהמשחק, מהמתח, מהכאב. היא התחילה לחפש את גבולותיה, לדחוף אותם, לשבור אותם, וליצור חדשים במקומם.
היא הפכה ליצירת מופת, לסימפוניה של צבעים ותחושות, לריקוד חושני של כוח ושליטה. היא עדיין הייתה פראית, אבל הפראיות שלה היתה עכשיו מבוקרת, מכוונת, ממוקדת, כמו ברק שנלכד בבקבוק.
היא היתה שלי, גוף ונשמה.
והיא אהבה את זה.