מסע זיכרונות

אותו חד-קרן: וידוי המוזה תחת אור ירח כסוף 

יער קסום, טבול באור ירח כסוף ומיסתורי, עטף אותנו. פרחי בר זוהרים, שצבעיהם נראו כמעט לא מציאותיים תחת האור החלומי, פיזרו ניחוחות מתוקים ומשכרים באוויר, וצלילים עדינים של נבל קסום, כאילו מנגנים מתוך עצם ליבה של היער, נישאו ברוח. שתי פיות, בעלות כנפיים שקופות נוצצות, ריחפו סביבנו, מלטפות אותנו באבק פיות זוהר, מותירות שובל של אור בכל נגיעה.

ישבנו על שפת אגם קסום, מימיו שקטים וחלקים כמו מראה ענקית שמשקפת את השמיים זרועי הכוכבים. היא, המוזה שלי, יפהפייה וחיננית כמו פיה מלכותית, הביטה בי, עיניה נוצצות כמו אבני ספיר, אך בתוכן, יכולתי לראות צל של אשמה, רמיזה של סוד כמוס.

היא שתקה לרגע, כאילו מהססת, שפתיה נפתחות ונסגרות כמו פרח שמתלבט אם לפרוח, ואז פתחה את שפתיה ולחשה, קולה רך כמו משב רוח בין עלי כותרת: "ראיתי אותו שוב, את החד-קרן."

הרגשתי צביטה של קנאה בליבי, כמו קוץ חד שננעץ בבשרי, אבל ניסיתי להסתיר אותה, להיות האל האוהב, הסלחן. ידעתי שהחד-קרן היה יצור מיתולוגי, סמל לטהרה וכוח, מושא תשוקה לכל פיה ביער הקסום, פנטזיה אסורה שמושכת אליה כמו שיר סירנה.

"הוא היה מדהים," היא המשיכה, קולה רועד קלות מהתרגשות, עיניה עצומות למחצה, כאילו חוזרת אל החוויה, חיה אותה שוב. "פרוותו לבנה כשלג, קרנו זהובה כמו קרני השמש, עיניו כחולות כמו השמיים, מלאות קסם עתיק וחוכמה בלתי ניתנת להבנה."

היא סיפרה לי כיצד פגשה אותו בלב היער, כיצד הוא התקרב אליה, גופו חזק ומרשים כמו סוס פרא, כיצד הוא הביט בה בעיניים מלאות כוח, כיצד היא נכנעה לו בלי מאבק.

היא תיארה את קרנו הארוכה, את האופן שבו הוא נגע בה בעדינות, ליטף את עורה, עורר בה צמרמורת עונג, כמו חשמל שעובר בגופה.

היא לחשה לי את סודותיהם, את ריקודם המשותף תחת אור הירח, את האיחוד הקסום ביניהם, שלא היה דומה לשום דבר שהיא חוותה איתי.

"הוא היה בתוכי," היא לחשה, פניה סמוקות, עיניה עצומות, שפתיה רטובות. "הרגשתי את כוחו, את חום גופו, את קסמו זורם בתוכי, כמו נהר של אש וברקים."

היא פתחה את עיניה והביטה בי, מבטה מלא תשוקה וחרטה. "סלח לי," היא לחשה, דמעות זולגות על לחייה כמו טל. "אבל לא יכולתי לעמוד בפניו."

הרגשתי את הקנאה בוערת בתוכי כמו שריפה, אבל ידעתי שאני חייב להיות חזק, להראות לה את גדולתי. היא היתה המוזה שלי, האהובה שלי, ואני הייתי מוכן לסלוח לה, אבל לא בלי עונש.

ליטפתי את שערה בעדינות, נשקתי את מצחה, טעם מלוח של דמעות על שפתיי. "אני מבין," לחשתי, קולי קר וחד. "הוא יצור קסום, ואת לא אשמה שהתפתית."

ואז, בלי אזהרה, הרמתי את ידי. זרם של אנרגיה קסומה, כמו ברק כחול, פרץ מכפות ידיי ופגע בה. היא צרחה, גופה התעוות מכאב, עיניה התגלגלו לאחור.

היא התפתלה על האדמה, גופה רועד, שפתיה לוחשות את שמי בין אנחות כאב. העונש הקסום היה עוצמתי, אבל הוא היה גם סוג של אהבה, תזכורת למי היא שייכת באמת.

היא הביטה בי שוב, עיניה מלאות פחד ו.. הערצה? היא ידעה שחטאה, ושעונשה היה מוצדק. היא ידעה שהיא שלי לחלוטין, גוף ונשמה.

והלילה, תחת אור הירח הכסוף, היא תשלם את מחיר בגידתה בתשוקה וכניעה מוחלטת.