מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

מצאנו אותה, על הברכיים, עם מבט מתחנן: כשהטרף נכנע לצייד
היא כרעה שם, באמצע החדר החשוך, צללית רזה ורועדת מוארת באור נרות רוטטים. גופה היה מתוח כמו קשת, שריריה רועדים כמו מיתרים של כינור, עיניה נשואות אלינו בתערובת של פחד ותשוקה.

מצאנו אותה, לבסוף. המוזה שברחה, הפרפר שניסה להתחמק מהרשת, הציפור שחלמה על שחרור מהכלוב.

היא חשבה שיכולה להסתתר מאתנו, לשכוח את הטעם המתוק של הכניעה, את הריגוש המסחרר של אובדן שליטה.

טעות נפלאה שלה.

כי אנחנו, ציידים בנשמה, יודעים לעקוב אחר הטרף שלנו, לזהות את עקבותיה בחול, לשמוע את לחישת ליבה ממרחקים.

והיא הייתה שייכת לנו. תמיד הייתה. זה היה חקוק בנשמתה, בגופה.