כמו דייג הקם בבוקר: לצוד את המוזה ברשת של תשוקה
השחר עלה כמו דם על להב חד, צובע את השמיים בגוונים של אדום וכסף. אוויר בוקר קר ליטף את עורי, מעיר בי את יצר הציד הקדום. כי אני, כמו דייג שמרים את רשתו ממעמקי הים, התעוררתי עם כמיהה עמוקה בלב - כמיהה לתפוס את המוזה שלי, לרתום אותה לרצוני, להטביע אותה בים של תשוקה.
היא עדיין ישנה, שרועה על המיטה כמו חתולת בר יפהפייה ומתענגת על שנתה, לא מודעת לגורל שמחכה לה. אני צופה בה בשתיקה, עיניי סורקות את קימוריה הרכות, את עורה הלבן כמו שנהב, את שפתיה הלחות והמפוּתות.
היא יצירת אמנות חיה, והאני - הפסל שמעצב אותה, מעניק לה חיים חדשים, מכאיבים ומושלמים.
היא תתעורר בקרוב, עיניה תפגשנה במבטי, והיא תדע. היא תדע שהיום, היא תהיה שלי, לגמרי שלי, גוף ונשמה.
אני אטווה סביבה רשת עדינה של מילים, אלטף אותה בפקודות חמות כמו משי, אכבול אותה ברצונותיי כמו בשרשראות ברזל.
היא תתפתל תחת מגעי, תנסה להתחמק, לשמור על עצמאותה, על חירותה. אבל אני צייד מנוסה, סבלני וחסר רחמים. אני יודע את נקודות התורפה שלה, את המקומות שבהם מגע קליל מעורר בה סערה, את הצלילים שגורמים לה לרעוד בתשוקה.
והיא תישבר.
לא בבת אחת, אלא לאט לאט, כמו פרח שנובל תחת קרני השמש החמות. היא תתמסר לי, תשכב לרגליי, תתחנן לרחמים, לתשומת לב, לאהבה.
ואני אתן לה את זה בְּמָנות קטנות, טיפה אחר טיפה, כמו רעל מתוק שזורם בתוך ורידייך. אני ארשה לה לטעום את העונג, את השחרור, את הגאולה שנמצאת בתוך הכניעה.
והיא תבין. היא תבין שהיא שייכת לי, תמיד היתה שייכת לי. שהגורל שלה נחתם ברגע שעיניה פגשו את שלי.
היום, המוזה תהיה השלל שלי, הפרס שלי, הניצחון שלי.