הבוקר לא אכלתי את הארוחה המזינה שלי: רעב עמוק שאף סעודה לא יכולה לספק
הבטן מקרקרת, הגוף מרגיש חלול וריק, כמו באר יבשה שמחכה לגשם ראשון. אבל זה לא רעב רגיל, לא כמיהה לאוכל מוכר. זה רעב עמוק יותר, פראי יותר, חשוך יותר. זה רעב לנשמה.
הבוקר לא אכלתי את הארוחה המזינה שלי.
לא נגעתי בגופה, לא טעמתי את עורה, לא שתיתי את צוף תשוקתה.
והרעב מענה אותי, מכרסם בי מבפנים, כמו חיה פראית שנכלאה בכלוב צפוף.
אני רואה אותה בעיני רוחי, את המוזה שלי, שוכבת על המיטה כמו חתלת בר יפהפייה, גופה עטוף במשי שחור, עיניה עצומות בחלום תמים.
אני יודע את טעמה, את ריחה, את הרגשת עורה החלק מתחת למגע ידי. אני יודע את כל נקודות התורפה שלה, את המקומות שבהם מגע קליל שלי יכול לעורר בה סערה, לגרום לה לצרוח מתוך עונג מוחלט.
ואני לא שם, לא יכול לגעת בה, לא יכול לספק את הרעב הזה שמענה אותי.
אני מדמיין אותה מתפתלת תחתיי, גופה רוטט מתוך תשוקה וכניעה. אני שומע את אנחותיה העדינות, את קולה לוחש את שמי כמו תפילה. אני מרגיש את חום גופה, את ריחה המשכר, את הטעם המתוק והמלוח שלה על שפתיי.
אבל היא רחוקה ממני, ואני כאן, לבד, עם רעב שלא יכול למצוא שְׂבָעָה.
אני אצטרך לחכות. לחכות ללילה, כשהחושך יעטוף את העולם ושדים יפגשו מלאכים לריקוד אסור. אז אוּכל לשוב אליה, לשקוע בתוך ים תשוקתה, למצוא את גאולתי בין ירכיה.
עד אז, הרעב יישאר, מכרסם בי, מזכיר לי את מה שחסר לי, את מה שאני כמהה לו.
