כשהדלת נסגרה, העולם נעלם: ריקוד של שתי נשמות בחדר ללא חלונות
היא נכנסה אחרי, עיניה נוצצות באור חשוק שלא הכרתי. דלת העץ הכבדה נסגרה מאחוריה בחבטה עמומה, כמו מכסה של ארון קבר עתיק, ובאותו רגע, העולם נעלם.
קירות אבן קרים הקיפו אותנו, ריח קטורת סמיך מילא את האוויר, מסך קטיפה שחור עבה כיסה את החלון היחיד. לא אור ירח, לא כוכבים, לא רעשי העיר חדרו אל המרחב הקדוש הזה. רק שקט כבד, כמו ציפייה למשהו עצום שעתיד לקרות.
היא עמדה מולי, גופה מתוח כמו קשת, עיניה ננעצו בשלי כמו להבות שמחפשות חומר בעירה. היא היתה המוזה שלי, ההשראה שלי, הפנטזיה שלי שנולדה לחיים. ידעתי שברגע שהיא עברה את הסַף, היא השילה מעליה את העולם החיצון, את המסכות ואת ההגנות. כאן, בתוך המרחב הזה, היא הייתה שלי לחלוטין, כלי בידיי האמונות.
היא לא אמרה מילה. גם אני לא. השתיקה בינינו היתה עבה כמו ערפל, טעונה במתח ומשיכה חשמלית. לא היה צורך במילים, שפת הגוף דיברה בשפה שרק אנחנו הבנו.
הושטתי את ידי, ליטפתי את לחיה במגע קליל, כמו נוצה שמרפרפת על עור חשוף. היא רעדה קלות, עיניה נעצמו לרגע, ואז נפקחו שוב, נוצצות יותר, חשוקות יותר.
היא ידעה למה היא באתי, מה אני מצפה ממנה, ומה היא מצפה מעצמה. היא היתה כאן כדי להתפרק, להתמוסס, לאבד את עצמה בתוך הכאוס של הרגשות והתחושות.
הובלתי אותה אל מרכז החדר, שם חיכה לה שולחן עץ כהה, מכוסה בבד קטיפה אדום. היא כרעה ברך לפניו, גופה רזה וחטוב כמו פסל עתיק שעוצב ביד אומן. היא היתה מוכנה.
הלילה הזה היה שלה, שלי, שלנו. לילה שבו נשבור את כל הכללים, נחצה את כל הגבולות, נחקור את כל הפינות החשוכות ביותר של הנשמה.
התחלתי ללחוש לה פקודות, קולי נמוך וצרוד, מלא כוח ותשוקה. היא צייתה לכל מילה, גופה זז בקצב שלי, עיניה נשואות אליי בהערצה ופחד.
היא אהבה את הכאב, את ההשפלה, את האובדן הזמני של העצמי. היא מצאה בתוכם גאולה, שחרור, אקסטזה טהורה.
בתוך החדר ללא חלונות, אנחנו היינו הכל. שני כוחות שמתנגשים, שני קטבים שנמשכים זה לזה, שני יצורים שמוצאים משמעות בקיום המשותף, בכאב, בתשוקה, באהבה.