"בראשית היה הצליל"
השעה היא דקות לפני חצות, הלילה העמיק, והשנה החדשה כבר כמעט כאן. היא עמדה שם, בדיוק במרכז החדר, רגליים פשוקות, מביטה בי בעיניים מלאות בציפייה, בנשימה קלילה ועמוקה – כמו רגע לפני שהשנה הקודמת מסתיימת והשנה החדשה תופסת את מקומה.
"תשכבי," פקדתי בקול רך אך סמכותי, היד שלי מלטפת קלות את הקולר שעל צווארה, מסמנת לה את מה שעמד להגיע. הגוף שלה רעד קלות, בדיוק כמו שאני אוהב, נמתח במתח שלפני הסערה. זה היה הרגע שבו כל המשחקים שלנו הגיעו לשיאם – הסימן לכך ששנה חדשה בפתח, עם חוקים חדשים לשבור אותם.
היא נשכבה לאיטה, כמו שצריך, מתמסרת לשקט שהגיע עם הפקודות. היא יודעת, בדיוק כמו בכל שנה, שכאן במיטה שלנו לא נותר מקום למשחקים הישנים – רק לסערות חדשות שממתינות לבוא.
"יש לך משימה אחת השנה," אמרתי לה, הקול נמוך ועמוק, מהדהד בחדר כמו הד צליל שעומד לחרוג מהגבולות. "את יודעת מה לעשות, נכון?"
היא הנהנה קלות, עיניה ממוקדות בי, בעוד הידיים שלי מחזיקות בשרשרת שהייתה מונחת על כתפיה החשופות. נגיעה קלה, רכה, והמתח הפך לאנחה.
"את הולכת ללמוד לציית בצורה חדשה לגמרי השנה," אמרתי כשידי ירדה לעורפה, מתחברת לפקודה הבאה שהייתה כבר מונחת על שפתיי. "ואני הולך ללמד אותך איך עושים את זה – שוב ושוב – עד שתהיה מושלמת."
השנה הזאת תתחיל בדיוק כמו שאני רוצה. כל נגיעה, כל מילת פקודה, כל חריקה של עונג שנפלטה מהשפתיים שלה – היו מתוקות יותר מכל ברכה שנשמעה בראש השנה. היא ידעה שהיא תגיע לשם – לנקודה שבה הפקודה שלי הופכת לחוק היחיד שהיא צריכה להכיר.
המשכנו לשחק, כל דקה הביאה אותנו קרוב יותר אל החצות, אל הנקודה שבה הכל יתחיל מחדש, והצליל הראשון של השנה החדשה יהיה השם שלי שנאמר ברכות מבין השפתיים הרועדות שלה.
"ברוכה הבאה לשנה החדשה," לחשתי באוזנה, ברכה של שליטה, של עונג ושל קיום משותף. כי זו הייתה הברכה שלה לשנה הזאת – שנה של התמסרות מוחלטת, של כיוון אחד ברור, ושל ידיעה עמוקה שהמשחקים שלנו אף פעם לא נגמרים, הם רק מתחילים מחדש – בכל שנה, כל רגע, כל משימה.