הערב ירד לאיטו על השולחן החגיגי, תפוח בדבש נוזל ומבריק מציץ לו מהצלחת כמו רמז מתוק למה שעומד לקרות. העולם כולו נמצא בהתחלה חדשה, ריח של שנה חדשה באוויר – אבל כאן, בחדר הזה, החוקים ברורים ומי שיכתיב אותם הוא אני.
היא עומדת מולי, עדיין לבושה בבגדי החג שלה, עיניים מצופות באור נרות דולקים, אך המבט בעיניה חושף שהמשחק שלנו כבר התחיל מזמן. שנה חדשה, וכמובן – התחלה חדשה לדינמיקה שלנו, לדברים שאנחנו עומדים לגלות יחד.
"תורידי את זה," אני אומר בשקט, בקול עמוק שמרטיט את האוויר בינינו, ומצביע לעבר השמלה שהיא לבשה. זה מתחיל לאט, בדיוק כמו השנה עצמה, בנגיעות קלות של שליטה, כמו האצבעות שמגלגלות פרוסת תפוח מתוקה בין שפתיים רעבות. היא לא ממתינה – בצעד איטי, מתריס, היא שולפת את הבד מעור גופה, חושפת את עצמה בפני, כאילו נושאת את כל משקלה של השנה הקודמת שעברה.
"ככה זה הולך להיות השנה," אני לוחש, מתקרב אליה לאט. "חוקים חדשים, משימות חדשות, עונשים מתוקים יותר ממה שיכולת לדמיין. כל דבר שאני אומר – את מבצעת. כל מילה שלי היא הדבש שלך."
היא נאנקת ברכות, עיניה מתמלאות בציפייה ובדריכות. היא יודעת מה זה אומר, יודעת שאין מקום לטעויות. אני מוביל אותה אל הקיר, נועץ בה מבט שקט, ממוקד, ומניח יד אחת על צווארה. הנגיעה רכה בהתחלה, כמו ברכה – אבל היא יודעת מה זה אומר. זה לא ליטוף, זה לא סתם מגע. זה רק ההתחלה, הפתיח של מה שעומד להתרחש.
"תשעני על הקיר," אני פוקד, והיא מצייתת ללא היסוס. השנה הזאת שייכת לי – כל רגע, כל נשימה. אני מרגיש את ההתמסרות שלה, את הרעד שעובר בגופה כשהיד השנייה שלי מוצאת את מקומה על ירכה, מלטפת קלות. אני נושם לתוכה, מריח את הבושם המתוק של הערב, את התשוקה הנסתרת שמתבשלת בשקט בינינו.
"את מוכנה לקבל את השנה החדשה?" אני שואל בקול שקט, עוקב אחרי כל תנועה שלה. היא נושכת את שפתה, הראש מורכן, והשפתיים ממלמלות 'כן' חרישי.
הכאב והעונג מתמזגים כמו דבש מר וחריף – כל תנועה שלי נוקשת בה כמו חוקים חדשים לשנה החדשה, כל מכה מרגישה כמו עונש מתוק של שליטה מוחלטת. היא יודעת את מקומה, ואני מוודא שהיא זוכרת כללים ישנים – ומגלה חדשים.