המלחמה: כשהשריטות על הגוף מספרות סיפור אחר
הוא חזר מהמלחמה אדם שונה. עיניו, שפעם נצצו בחיים, היו עכשיו עמומות ורחוקות, כמו שני אגמים קפואים בלב מדבר. הוא היה שם, אבל לא באמת נוכח. כמו צל שנע בתוך החיים, לא נוגע, לא מרגיש.
הוא לא דיבר על מה שקרה שם, בלבנון. הוא בנה סביב עצמו חומה גבוהה ושתיקה, מגן מפני השדים שליוו אותו. אבל הגוף שלו סיפר סיפור אחר.
על גופו היו שריטות. לא צלקות עמוקות מִרסיסים או כדורים, אלא שריטות עדינות, כמעט בלתי נראות, כמו סימנים סודיים שנחרטו על עורו.
הן היו בכל מקום - על גבו, על חזהו, על ירכיו. הן היו עדות אילמת לַכאב, לַפחד, לַטֵרוף שחווה שם, בתוך החושך.
היא ראתה אותן בפעם הראשונה כשהתפשטה לפניו. הוא עמד מולה, גופו מתוח, עיניו מוּשׁפלות, מנסה להסתיר את הבושה, את הפגיעות.
היא ניגשה אליו לאט, ידיה מלטפות את השריטות בעדינות, כמו קוראת בְּכתב ברייל את הסיפור שלהגוף שלו סירב לספר. הוא רעד תחת מגעה, גופו מגיב לַחום ולָרכות של ידיה, כמו פרח שנפתח לאחר ימים ארוכים של יובש.
הוא לא אמר מילה, אך היא יכלה להרגיש את הכאב שלו, את הפחד שלו, את הצורך שלו בְּמגע, בְּקרבה, בְּשליטה.
והיא לקחה את השליטה.
לא בְּכוח, לא בְּאלימות, אלא בְּעדינות אינסופית, בְּאהבה שריפאה את פצעיו הנסתרים.
היא הפכה את גופו למגרש משחקים שלה, לַקנבס עליו ציירה את תשוקתה, את אהבתה, את רצונה לרפא אותו, לגאול אותו מהשדים שלו.
היא נישקה את השריטות שלו, לשונות של אש ליקקו את עורו, מעירות בו תחושות שכבר חשב שמת. היא ליטפה אותו, צבטה אותו, נשכה אותו, גופה נע עליו כמו נחש שמתפתל סביב טרפו.
והוא התמסר לה, נכנע לרצונה, מוצא בַּכניעה שלו סוג חדש של כוח, של חופש.
הוא לא היה צריך להיות החזק, הוא לא היה צריך לשלוט. הוא יכול היה פשוט להיות, להרגיש, לחוות.
והוא אהב את זה.
הוא אהב את הדרך שבה היא נגעה בו, את האופן שבה היא הביטה בו, את הכוח שנתנה לו לשחרר את הכאב שלו, את הפחד שלו, את השדים שלו.
בתוך החושך שלה, הוא מצא את האור שלו.
בתוך הכניעה שלו, הוא מצא את העוצמה שלו.
ובתוך אהבתה, הוא מצא את הגאולה שלו.