בין הצללים של העיר הגדולה, עיניים לא פוגשות עיניים.
האוויר היה רווי בריח חריף של שוקולד מריר ופולחן נסתר, כאילו כל התשוקות הכמוסות של העיר התנקזו לרחוב אחד אפל. היא עמדה שם, סופגת את הלילה לתוכה, מתמזגת עם הצללים. כל נגיעה ברוח הסיטה ממנה עוד שכבה של מציאות, מותירה אחריה רק עקבות של חלום אפל.
מול עיניה התפתלו מבוכים של פנטזיה, כאילו העולם עצמו התכופף מולה – כמו בעיר שהיא חלום או סיוט. הרחובות התל-אביביים, אלו שביום כל כך מלאים בחיים, נשאבו לתוך ערפל סמיך, והפכו למבוך חסר סוף. לכל מקום שהיא הלכה, המבט שלו עקב אחריה, כמו יצור שנולד מתוך המדרכות האפורות של העיר. לא ניתן היה להבין מה יותר חזק – הפחד, התשוקה, או הצורך להיכנע למתח האפל שנרקם ביניהם.
לא היה כל צורך במילים מפורשות, המטאפורות יצרו עולם אחר – עולם שבו עצי הדקל הפכו למלכודות, ואבני המדרכה היו שותפים שקטים לפעולה שהלכה והתגברה. כל צליל, כל צעד שהדהד בין הקירות הסדוקים, היה חלק מהתחפושת. הפגיעות שלה נגלתה, כמו דמות מתוך אגדה אפלה, בעוד השליטה שלו הייתה מוחלטת, כמו גבול דק בין מציאות לדמיון.
העלילה לא נכתבה עדיין, אבל העתיד היה מלא באפשרויות. קצוות פתוחים נזרקו כמו חוטים של חידה, כאשר העולם שבחוץ נדחק עמוק לתוך התודעה. היה שם חופש, אבל גם כאב – שני כוחות שיצרו את הדינמיקה ביניהם. היא ידעה שזה לא ייגמר כאן, שמה שנראה כמו משחק בין דמיון למציאות, בעצם היה רמז לאימה עמוקה יותר.
הם התקדמו במבוך כמו דמויות מתוך סיפור גותי שנשכח, העולם שלהם נבנה על מטאפורות סוריאליסטיות ומצבים קיצוניים. דמויות משנה עלו מדי פעם, אך רק כדי לחזק את הקשר בין שני המרכזים האפלים של העלילה. שום דבר לא היה באמת כפי שנראה – ואולי זה היה כל הקסם.
המבוך הזה, שבו הפכים נמשכו והתחברו, נותר פתוח. כמו כל פנטזיה, הוא היה חלום שלא התפוגג עם אור הבוקר. רק עם היעלמותם של הצללים, נשארו שאלות פתוחות, ורמזים דקים לעתיד שעדיין לא נכתב. הריח של השוקולד המריר נותר שם, רודף את העיר. תל-אביב מעולם לא הייתה אפלה כל כך, ומעולם לא נראתה כל כך מפתה.