הזרים
החדר היה אפלולי, אורות מנצנצים בקלילות דרך וילונות כבדים שהזכירו את הימים העתיקים של טירות ומגדלים. הריח של עור מעורבב ברוזמרין דהה באוויר. הוא עמד שם, לא בטוח מה מצפה לו, מרגיש את פעימות הלב שלו מהדהדות בכל תא בגופו.
היא נכנסה, צעדים שקטים, כאילו הזמן נעצר רק בשבילה. הרעש הקל של בד שהשתפשף על עורה היה הקול היחיד שנשמע. העיניים שלה, כהות ומסתוריות, השתקפו כמו בריכת מים בלילה, מלאות סודות שלא נאמרו. היא לא חייכה, אבל המבט שלה סיפר סיפור אחר — סיפור של שליטה מוחלטת, משיכה בלתי ניתנת להתנגדות.
לפתע הוא שמע קול נוסף מאחוריו. עוד דמות נכנסה לחדר, לא היה ברור אם הוא מכיר אותה או לא. הצללים עטפו את דמותו, קול נשימותיו הכבדות חשף את קיומו, אבל פניו נותרו חסויים. הוא לא דיבר, רק עמד שם, צופה בשקט.
הם לא היו לבד. קול צלילים עמוקים של פסנתר ישן התפשט בחלל, כמו נשימה ישנה שהוחזרה לחיים. הריח של קינמון ושוקולד מילא את האוויר, מערבל תחושות בין חום למתיקות, בין מה שהיה יכול להיות חלום למציאות שאי אפשר להתחמק ממנה.
כשהיא נגעה בו, זה היה כמו מגע קל של חשמל, כמו הכרה שקטה בפחד ובתשוקה שהתמזגו יחד. יד אחת נמשכה אחר הצוואר שלו, השנייה נשארה תלויה ברפיון, כאילו היא מחכה לרגע המושלם. המגע שלה השאיר סימנים של כוונה, אבל הוא לא היה בטוח לאן היא לוקחת אותו.
האוויר הפך כבד יותר, השקט הפך למתוח. הרגליים שלהם זזו לאט, כמו כוריאוגרפיה מתוכננת היטב אך בלתי נראית. המתח ביניהם היה מוחשי, אך גם רחוק, כאילו יש משהו עמוק ונסתר שלא נאמר, לא יוכל להיאמר.
עוד דמות נכנסה. הפעם, זאת הייתה דמות נשית נוספת, שערה נפל ברישול על פניה, עיניה קרות, אך מתחת לקרח היו תשוקות רדומות. היא לא דיברה, רק התקרבה, קרובה מדי. הקירבה יצרה כימיה חדה כמו סכין, ואיש מהם לא נסוג.
העולם מחוץ לחדר הזה לא היה קיים. הזמן התמתח והתכווץ סביבם, כשהמגעים נהיו יותר ויותר חשמליים, כאילו כל תנועה שלהם נבנית על גבי קודמתה. אבל לא היה ברור אם הם שולטים במתח או שהמתח שולט בהם.
הסוף? שאלה פתוחה. האם הכל היה משחק של שליטה, או אולי ניסיון להרגיש משהו אמיתי בתוך עולם של דימויים ותחושות רדופות? הם יצאו מהחדר הזה באותה הערפל שבו נכנסו, אבל מה שנשאר איתם לא היה אלא שובל של ריחות ומגעים שנצרבו בזיכרון — כמו חלום שלא נגמר, רק מחכה להזדמנות לשוב.