מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

"בין המילים, בין הגוף"

זה התחיל כמו נשימה שקטה בחדר קריר, אבל המילים בינינו היו אלו שהבעירו את האוויר. הפעם זה לא היה רק על הגוף, זה היה על המרחב שנוצר בינינו, על מה שיכולנו להרגיש בלי לגעת. היד שלי, חצי מונחת על ירכה, כמעט לא מורגשת. אבל היא חשה כל תנועה, כל שבריר של נגיעה קלילה, כאילו עורה יכול לדבר את הכמיהה שהסתתרה מאחורי ההיסוסים.

האצבעות שלי טיילו על עורה בעדינות, כאילו הן מציירות קווים סודיים שלא נראו לעין. כל קו היה גשר בין העולם החיצוני לעולמות הפנימיים, אלו שבהם המחשבות הנסתרות התמזגו עם הרגשות. היא עצמה את עיניה, מתמסרת לרגע הזה, למגע שלא היה צריך להיות חזק או מהיר כדי להרגיש.

בין ההיסוסים שלה לנשימות שלי, משהו בנו השתחרר. היא הזיזה את גופה לכיווני, התקרבה לאט, כאילו ידעה שזוהי השפה שלנו – שפת ההמתנה. הידיים שלה נפרשו על כתפיי, לוחצות קלות, ואני יכולתי להרגיש את הקצב של הלב שלה, את הרעידות הקלות שגלשו דרך עורה.

הקשר בינינו לא היה פיזי בלבד, הוא היה התפרצות של רצון, של כמיהה שהמתינה זמן רב מדי להיחשף. אבל זה לא היה רק על מה שרצינו – זה היה על ההבנה שביחד נוכל לשחק בשפה הזאת, לשבור את הכללים של מה שמותר ומה שאסור, וליצור משהו שכולו שלנו. זה היה ריקוד של ידיים, של מבטים, של נשימות. כל תנועה שלנו הייתה התשובה לשאלה שלא נאמרה.

האצבעות שלי מצאו את דרכן אל תוך הקימורים שלה, עוקבות אחרי הנתיבים שהגוף שלה סימן, מסמנות את המקומות שהזמינו מגע נוסף. היא נשענה לאחור, העור שלה מגיב לכל גירוי קל, לכל נגיעה שנדמתה כאילו היא רק חצי קיימת, אבל השאירה חותם שלא ניתן למחוק.

היא פקחה את עיניה באיטיות, המבט שלה מזמין אותי להמשיך, לקרוא בין השורות של מה שנשאר בלתי נאמר. הפנים שלה היו מלאות שקט ורוגע, אבל המתח בגופה היה ברור. נשמתי עמוק, לאט, נותן לרגע להימשך, כי שנינו ידענו שהסיפור האמיתי נמצא בין השורות, בין הרגעים הדקים של המתנה, בין המילים הבלתי נאמרות.