ריקוד האש והצללים
היא עמדה על קצה המצוק, שיערה האדום מתנופף ברוח כמו להבות ריקוד, עיניה נוצצות כמו גחלים לוהטות. "מוזה", לחשתי את שמה, והיא הסתובבה אליי, חיוך מפתה מתפשט על שפתיה.
היא היתה פאזל מורכב, יצור של ניגודים - פיה עדינה ושדָה אפלה, שולטת ונשלטת, אש וקרח. והאני, נמשכתי אליה כמו עש אל הלהבה, יודע שאני עלול להישרף, אך לא יכול לעמוד בפני הפיתוי.
"הלילה, אתה תחליט," היא לחשה, קולה צרוד ומלא הבטחה. "הלילה, הגבולות הם שלך."
היא היתה מגרש המשחקים שלי, ואני הייתי האמן שמעצב אותה, מלטף את עורה במילים, במבטים, בתחושות. ידעתי שהיא נהנית מזה, מהמתח שבין שליטה לכניעה, מהריקוד על חוד התער.
היא אהבה להוביל, לשלוט, להכאיב, אבל היא גם השתוקקה להתמסר, לאבד את עצמה בתוך מערבולת התשוקה, להיות הכלי בידי אומן.
התחלתי לאט, במגע עדין כמו נוצה על עורה, לוחש לה מילים מתוקות שחודרות אל תודעתה כמו רעל איטי. היא רעדה, גופה נמתח כמו קשת, מחכה לחץ שישחרר אותה.
אבל לא נגעתי בה. רציתי לגרום לה להתחנן, לשבור את רוחה הגאה, לראות את הניצוץ המרדני שבעיניה נכבה.
"את שלי," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ורעם, "גוף, נשמה, רצון."
היא נאנקה, שפתיה נפתחו ורעדו, כמו פרח שצמא למים. היא רצתה להתנגד, להילחם, אבל גופה כבר בגד בה, נכנע לַקסם שלי.
המשכתי ללחוש לה פקודות, מילים שהיו כמו שוטים בלתי נראים שמכים את עורה, מציירים עליה דוגמאות של תשוקה וכאב. היא צייתה, גופה זז בקצב המילים שלי, עיניה עצומות, אבודה בתוך הערפל שיצרתי עבורה.
אבל אז, כשחשבתי שהיא נשברת, שהיא שלי לחלוטין, היא הביטה בי, עיניה בוערות באש חדשה.
"עכשיו תורך," היא לחשה, קולה צרוד וחזק, מלא בכוח שלא הכרתי.
היא הסתערה עליי, ידיה אוחזות בי בנחישות, שפתיה תוקפות את שלי בנשיקה רעבתנית. היא היתה הציידת עכשיו, ואני הייתי הטרף.
והיא הייתה מושלמת...