מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

בכל לילה, אחרי שהמוזיאון היה נסגר, כשהשקט והאפלולית עטפו את האולמות, היא נשארה לבדה במרחב מלא קסם והיסטוריה. נהגה להתעכב

כמה דקות נוספות מול יצירות האמנות שאהבה במיוחד, לשאוב קצת יופי לפני שתשוב הביתה. אך לאחרונה,

דבר מה אחר ריתק את תשומת ליבה - פסל מרשים, יצירה מופלאה של דמות חצי אלוהית חצי אנושית, פניו חלקות וגופו

נמתח בתנוחה שהמאה ה-15 ידעה ליצור. כאילו בכל מבט נוסף, משהו באישיותו הלך ונחשף.

היא לא יכלה להסביר את זה; אולי זו הייתה העמידה, הביטחון הדומם שקרן ממנו, או האופן שבו הצללים שיחקו על פניו החזקות, כמעט

כאילו נשם. תחושה חמימה ומרגשת עלתה בה, ודחף לא מובן להושיט יד, ללטף את קווי פניו, לחוש את קור האבן.

ליבה פעם בחוזקה כאשר אצבעותיה התקרבו לפסל, מבטה נעול על תווי פניו החרוטים בדיוק כה רב, כמעט חיים.

ופתאום, נדמה היה כאילו הפסל התרכך. האבן החלה להתחמם, והעיניים הכהות פגשו את שלה, מבט חד ומעמיק

שחדר לתוכה. הוא השיב את אחיזתה, והמשיכה ביניהם הפכה למגנטית, ריקוד אילם של גוף ונפש,

תשוקה מיסטית שעלתה ממצולות העתיקים.

היא לא התנגדה. כל כך קרוב, היא חשה בנשימותיו, בוערות קלות כנגד עורה. אצבעותיו עלו לאיטן במעלה זרועה, מחליקות בעדינות רכה

אך חזקה, מלטפות את קווי גופה, כאילו קרא את מחשבותיה. חום גופו השלים את קרירות האבן, וכל תנועה הייתה הד פועם בתוכה, ריגוש והתרגשות.

היא רצתה להיות חלק ממנו, אבן, אש ורוח - הכול, אם זה מה שייקח לשמור את הקסם הזה.

הוא עצר, מביט בה ברוך בלתי אנושי, עוטף אותה בנוכחותו. נשיקה חמה ועדינה נחתה על צווארה, עיניו החודרות

גולשות לאורך גופה. באותו לילה, בין ההיסטוריה לאפלה, בין תשוקה ומציאות, היא נשמה נשימה שלמה לראשונה – כאילו חצתה גבול אלמוני אל עולם אחר, אסור וקסום.

המשיכה הייתה עוצמתית כזרם חשמלי. החום התפשט בה כגל מתוק של תשוקה. אצבעותיו העבות והחזקות החליקו

במעלה עמוד השדרה שלה, מתקרבות לכתפיה החשופות, אוחזות בה בעדינות מסעירה. מגעו היה נמרץ ועם זאת מרוכך, כל תנועה

מחושבת, סוד ששמר לעצמו אלפי שנים ועכשיו חשף אותו בפניה.

הוא משך אותה אליו, גופו כורך את שלה בתנועות מדויקות, עטופות רוך וכוח, נצמד כאילו היה עשוי מבשר חם ונושם.

כל מגע גרם לעורה להתעורר, חושף כל נים וכל חלקיק בתוכה. נשימתה העמיקה, ואצבעותיה עקבו אחר קווי גופו, חשות

כל זיז, כל זווית שמזכירה את מקורו, כל קימור שהפך אנושי וחי בתשוקתה.

ידיו ירדו לאיטן במורד גבה, נוגעות ומלטפות, מטיילות על עורה בעדינות מטריפה, כאילו כל מגע היה שיר בלתי נשמע,

קולות מסודרים בתנועה חושנית ונשלטת. עם כל רפרוף של שפתיו על עורה, כל נגיעה קלה שהפכה לנשיקה עמוקה, היא חשה את גופה נמס ומתעצב כנגדו, מטלטלת בין הרצון להיכנע לרגע לבין התשוקה הבלתי נשלטת להרגיש את כולו בתוכה.

עם כל נגיעה נוספת, היא התמסרה, גולשת לתוך ריקוד אינטימי עם הישות השמימית,

שמבעד למגעו המסוקס העביר לה תחושה של סוד עתיק ושמור היטב - חוויית חיים שנשכחה והתחזקה מחדש בכל תנועת אצבעותיו.

המשיכה הבלתי נשלטת נמשכה, ולרגע היא חשה כאילו הם עפים מעל כל דבר ארצי. כל גבול

נעלם, כל צל של ספק התפוגג, והיא נפתחה אליו כמו שלא חוותה מעולם. גופו כאילו הפך נוזלי

ומוצק בו זמנית, סובב אותה, נשאב אליה פנימה, מסובך בה באופן שלא ניתן להפריד.

ואז, ברגע השיא של המפגש המיסטי, הוא חדר אליה, והכאב וההנאה התמזגו לריקוד אינסופי. זה היה כמו חלון

שנפתח אל היקום, כאשר גלי חום שוטפים את גופה, מבעבעים כים גועש של תשוקה ורגש. כל זיז, כל קימור וכל קו

שנוצר בין שני הגופים הפך לצבע חדש על קנבס חייה. היא חשה את ההשתלבות, כאילו שני גופים המתחברים לכדי יצור

אחד, מבעד לאבן ולבשר, קווים מטושטשים של קיום המפרים את הגבולות בין גן עדן לגיהנום.

הרגע הזה היה פיוס בין המהות שלה לבין השאיפה האלוהית, כאילו עמדו שניהם על סף עולמות – מעבר לתחושות,

מעבר לזמן, מגעים שהיו תמיד שם, מחכים להתגלות, ועכשיו, סוף סוף, פרצו מתוך חביון הנפש.

זיק של אור מסנוור פרץ לתוך החדר.

אורות המוזיאון נדלקו בבת אחת, והגיעה התחושה המצמררת של מישהו נוסף בחדר.

קול צעדים כבד נשמע, והיא חשה כיצד הפסל, שלפני רגע היה חי בתוכה ומולה, הולך ומתקשה,

שוקע בחזרה אל האבן כמו צל שנשאב אל תוך חשכת הלילה.

היא נותרה לבדה, עיניה עדיין עצומות למחצה, נשימתה מהירה ועורה רגיש לכל נגיעה בלתי נראית. ניסתה לקלוט

את המציאות מחדש, את הגבולות הברורים של האבן הקרה והמוצקה מול החום שהיה בה רק רגע קודם.

כאשר פקחה עיניים, ראתה את הפסל עומד שם, כמו שלא זז מזה מאות שנים, כאילו כל מה שקרה היה חלום קדום.

אבל כשהתרחקה, חשה צריבה קלה על עורה, מתחת לבגדיה. נגעה במקום, ושלפה שרשרת דקה, כסופה,

שלא הייתה שם קודם. תליון בצורת סהר זעיר קישט אותה, קר ומוצק כנגד עורה החם. היא הביטה שוב בפסל, ונדמה היה לה שראתה

חיוך חמקמק על שפתיו האבן. :)