היא עדיין חצי ישנה, עיניה עצומות, ורק נשימותיה מעידות על עירנותה המתעוררת בהדרגה. אני יושב לצידה, מרגיש את החום הרך שעולה מגופה השקט, והתשוקה מכרסמת בי לאט, כמו גחלים לוחשות שמתחילות לבעור.
אני מתקרב אליה בשקט, לאט כמו צייד, יודע שכל תנועה קטנה שלי יכולה לשנות את הרגע הזה. לשוני נוגעת בעדינות בקצה השפתיים שלה, רק טיפה, מספיק כדי להרגיש את הרעד הקל שעובר בה. אני ממשיך, משאיר עקבות קטנות של חום ולחות לאורך שפתיה, לוחש לה ביני לבין עצמי. היא נעה טיפה, כמי שנמצאת בין ערות לשינה, לאט-לאט מתמסרת לתחושות.
הקפה עומד שם בצד, שקט, מחכה לתורו. אבל אני לא ממהר. יש לנו זמן. אני יורד עם הלשון שלי לאורך קו הלסת שלה, מחליק את המילים שלי ישר על עורה. הלשון שלי יוצרת שבילים קטנים של רוק בין הנמשים שעל העור, ולבי פועם בקצב איטי, נינוח.
היא נושמת עמוק יותר עכשיו, הגוף שלה מתחיל להתנועע קלות מתחת למגע שלי. עדיין בלי מילה, בלי קול, רק המוזיקה השקטה של הנשימות שלנו ממלאת את החלל. אני עוצר לרגע, נותן לה להרגיש את השקט, את המתח הנבנה. שפתיי נוגעות בשפתיה שוב, לא בלחץ, רק נגיעה קלה, מספיק כדי לתת לה להיזכר.
אני מרים את הכוס, לוגם מהקפה השחור והחזק שאני יודע שהיא אוהבת. הלשון שלי מחזירה את החום המריר הזה ישר לפיה, נוגע בעדינות בשפתיים, נותן לה לטעום את מה שהמתין לה. הרגע הזה מתמשך לנצח, כל נגיעה שלי בונה עוד שכבה של מתח מתוק.
אני יודע שהיא מתעוררת עכשיו באמת, הפה שלה מגיב, העיניים שלה נפקחות מעט, אבל לא לגמרי. המגע שלי הוא מה שמוביל אותה, בלי מילים, בלי דיבורים מיותרים. אני לוחש לה דרך הלשון שלי, משאיר מילים סודיות שלא ניתן לומר בקול.
הרגליים שלנו נוגעות קלות מתחת לשמיכה, ואני מחייך לעצמי, יודע שהזמן עוד שלנו, שלא צריך למהר לשום מקום. זה הבוקר שלנו, רגע אחד ארוך של כניעה עדינה, מגע שקט, ולחישות שמתפזרות באוויר הקר של הבוקר.
אנחנו נישאר כאן עוד קצת, בין ערות לשינה, בין קפה למגע, לא ממהרים לשום מקום.