השחר החל לעלות מחוץ לחלון, אך בתוך החדר שררה אפלוליות מוחלטת. צללים כבדים עטפו את גופה,
וכל תנועה קטנה הייתה איטית ומדודה, כמו מחכה לפקודה. היא שכבה שם, כבולה, מצפה בנשימה עצורה
לרגע שבו כל מה שידעה עד כה יתמוסס לתוך הסדר החדש.
"את יודעת," הוא לחש באוזנה בקול עמוק ושקט, "העולם תמיד זקוק למבנה. אנשים מתבלבלים בין חופש
לאנרכיה, בין בחירה לכאוס." אצבעותיו רפרפו על עורה החשוף, כמו נוזפות, כאילו כבר חרגה ממסגרת
שמעולם לא ידעה שקיימת. "אבל כאן, את לא מתבלבלת. כאן, החוקים ברורים."
היא ניסתה לזוז, לבדוק את הגבולות שהוצבו לה. התחככות הכבלים בעורה הציתה בה תערובת של כאב קל
והתרגשות — עדות ברורה למגבלות. הוא הבחין בזה, כמובן, חיוך קטן של ניצחון עלה על פניו. אך זה
לא היה ניצחונה שלה. היה זה ניצחון הכוח, ניצחון שהוא רצה להרגיש בכל רגע — עליונות בלתי מעורערת.
"את מבינה? כשיש סדר, יש ביטחון. כשאת מקבלת את החוקים שלי, את חופשייה מדאגות. חופשייה מכל
צורך לחשוב, לבחור, להתלבט. הכל ברור. העולם כאן, במיטה הזו, מנוהל בידי — ואת רק צריכה לציית.
" קולו היה מחוספס, אך גוון עמוק יותר ורך כמעט נשמע בו. הוא ידע שהיא חשה בכך — שהוא לא רק כופה עליה את רצונו, אלא גם משחרר אותה.
"זה מה שכל פשיסט מבין," המשיך, ידו מחליקה על בטנה בחום הולך וגובר, עיניו נוצצות במשחק הכוח
הבלתי נגמר הזה. "שליטה היא לא עונש, היא מתנה. מי שמחזיק בחוקים — מחזיק גם בשקט הנפשי. מי
שמסכים להיכנע לחוקים — זוכה בחירות האמיתית. כמו שאת עכשיו."
היא נשמה עמוקות, חשה את ליבה פועם חזק. בכל נשימה, התחושה הזו של כניעה מוחלטת השתלטה
עליה, עוררה בה משהו מעבר לתשוקה הפיזית — משהו ראשוני, פרימיטיבי. הגבולות, הכבלים, לא רק
שעצרו אותה — הם הגדירו אותה. כל רגע, כל מגע שלו, בנה מחדש את הגבולות של מי שהיא יכולה להיות בתוכם.
הוא התרומם לאט, מביט בה מלמעלה, כאילו בוחן את יצירתו. "הכוח הזה, לשלוט — הוא לא רק צורך שלי.
זה גם מה שאת צריכה, גם אם לא הבנת את זה עד עכשיו. ברגע שאת מתמסרת לגמרי, את מבינה שהעולם
תמיד היה זקוק למבנה הזה."
ידו החליקה בין רגליה, וגל של חום הציף את גופה. כל נגיעה שלו הייתה כמו הצהרה, כמו חותמת בלתי
נראית — "זה שלי", "את שלי". אך זה היה יותר מזה. זה היה כאילו בכל מגע, הוא יצר מחדש את הגבולות
של חייה — הפך אותה לחלק מהסדר, מהחוקים שלו.
והיא, לא יכלה להפסיק לרצות את זה.
