בבואי מול המראה, אני עוצר.
שואל את הדמות ממולי – מי אתה הפעם?
העיניים האלה, מנסות לחדור מבעד להבעה,
לחשוף את מה שמסתתר מתחת לכל שכבת הבגדים.
לפעמים אני רואה את מי שחשבתי שאהיה,
והפער... הא, הפער. הוא מהדהד, נכון?
אבל הנה אני, עומד כאן, רגע אחד לפני עוד ערב שבו האמת מתבוננת בי בחזרה, בלי רחמים, בלי מסכות.
למה אני כאן?
האם זה שוב הצורך לרצות?
או אולי דווקא לשחרר את כל מה שכבשתי בפנים?
ואולי אני רק זקוק לאותו מבט – מבט חסר פחד, בלי לשפוט.
אני מישיר מבט, שואל את עצמי את השאלות שאין להן תשובה ברורה.
מה אתה מחפש הפעם, באמת?
עוד הרפתקה? ריגוש רגעי? או אולי משהו עמוק יותר, שגם אם יעבור, יישאר איתי לנצח?
ולמה, עם כל מה שאני יודע, עם כל מה שלמדתי,
אני עדיין עומד מול אותה מראה, באותו מקום,
שואל את עצמי את אותן השאלות?
נושם עמוק, מרגיש את החום מתחיל לבעבע מתחת לעור.
והמראה רק מחזירה את אותה דמות, שוב ושוב.
ואולי, בעצם, כל מה שנשאר זה אני, עצמי – ואין לאן לברוח.