מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

הערב ירד על החדר, ואני עומד, שוב, מול המראה,
מביט בי — כמו שאני, בלי מילים מיותרות.
העיניים שלי פוגשות את המבט החוזר אליי,
וחיוך קל, כמעט מתגרה, צף אל פני השטח.

ידיי, בעצם, מהססות, כמעט שלא יודעות איך להתחיל.
הרי כל תנועה, כל לחישה, היא וידוי
הסוד הזה, הכמיהה שמסתתרת, נחבאת
מתחת לכל מה שאני מעז להיות.

"מה אתה רוצה באמת?" שואל הקול העמוק בי,
שהתמיד יודע לשאול — אף פעם לא לספר.
רוצה לשחרר, לפרוץ דרך ההיגיון השקט,
לאפשר למשהו עמוק, כמעט לא מורגש, להשתלט.

נושם,
ומרגיש את הדם שמתחמם, נמתח בין העור לעור,
כמעט כמו מבט של מישהו שמכיר אותך עד העצם.
באותו הרגע, רק שנינו כאן — אני והמראה,
ובינינו, המתח שאי אפשר להגדיר במילים.

היד נמשכת קלות לאורך הצוואר,
הדופק עולה, כמו הכמיהה שמתעוררת בכל פעם מחדש,
וחיוך נוסף נשבר לרגע אל המראה:
"אני יודע שאתה שם, יודע מה אתה מחכה."

ובעוד הרגשות גואים, אני רואה את השתקפותי,
כמעט אחרת, כמעט מישהו חדש.
העור רועד, הנשימות מעמיקות,
ואני נותן לעצמי להיסחף — בלי מילים, בלי חוקים.