מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

היא שכבה לצידי, מבטה מהורהר.
שואל ולא שואל,
מבקשת להרגיש אותי כאן עבורה,
ולאט-לאט, מפקידה עצמה בידי.

המבט הזה — כמו ים רגוע,
מסווה עומק שמתחבא מתחת לפני השטח.
אחריות ועוצמה שלובות ברגע הזה.

כשהתחלנו, זה היה משחק של שליטה,
אך הקשר הלך והתעבה,
נטען בעוד שכבות.
בהתחלה, ההתמסרות שלה ריתקה אותי,
סערה של רגשות גועשים התעוררו בכל תנועה שלי,
כל לחישה, כל נגיעה.

והרגשתי את העומק שבהובלה הזו,
את כובד האחריות.

עם הזמן, הבנתי — זו לא רק שליטה,
זו מחויבות.
מערכת יחסים שנבנית על אמון עדין,
על חוטים דקים שנמשכים בקלות אך נפרמים בקושי.
לא במילים, אלא ביכולת לשמוע את הבלתי-נשמע,
את הפחדים, את הצרכים הנסתרים,
את הרצון שאניח את השליטה, לפעמים,
לטובתה.

ברגעים כאלה, הבטתי בה וידעתי —
היא זקוקה ליותר.
משהו שאני לא בטוח שיכולתי לתת
מבלי לאבד את עצמי.

בלב כבד, אחרי לילות של מחשבה,
בחרתי לשחרר.
עצב גדול התפשט בי,
אבל גם תחושת שחרור עמוקה.

כי גם ויתור כזה הוא שליטה,
הכרה בגבול.
היכולת לשים את טובתה
מעל הצורך שלי להיות השולט.

מאז, הקשרים שלי רכים יותר,
מורכבים יותר.
אני מחזיק היום את העוצמה אחרת:
לא ככוח מוחלט,
אלא כבחירה הדדית.

כיכולת להחזיק,
ולהרפות.

להוביל, ולדעת גם לפנות לה את המקום.
כי שליטה אמיתית היא להקשיב
לרחש הפנימי שלה,
לתת לה את המרחב שהיא מבקשת,
ולהיות שם עבורה, במלואי.