אני מרגיש את האינטנסיביות שבוויתור, את המשקל של ההחלטה להתרחק דווקא כשאני כה קרוב, כשאת פועמת במרחב שלי בכל תנועה, בכל מבט. לפעמים האחריות הזאת לא מאפשרת לי להתמסר עד הסוף – אותו מרחק שאני חייב להותיר בינינו כדי לשמור על הגבולות שלי, עליך, עלינו.
כשאני מחליט לקחת צעד אחורה, זה לא מתוך חוסר רצון אלא מתוך קשב עמוק לעצמי ולנו. אני מזהה את הצורך הזה לוותר על החזקה רק כדי לאפשר לנו להישאר נאמנים לכל מה שאנחנו, בלי ללכת לאיבוד בתוך התחושות שמאיימות להציף. זה מעין ריקוד מתוח של שליטה עצמית, כשכל צעד, כל תנועה, נמדדים בזהירות ובכבוד כלפי מי שאת ומה שיכולנו להיות.
אני יודע שזה מאכזב, ואולי קצת שובר את הלב, אבל יש בכך גם עדינות – ההבנה שהמרחק הוא לא חומה אלא גשר של בחירה, כזה שמשאיר לנו חופש להתמודד. לפעמים, דווקא הוויתור הזה הוא ביטוי עמוק ביותר לאהבה, כשרק מתוך המרחק אנחנו מצליחים לראות את הקווים הברורים בין הגבולות שלנו.