הרוח הצוננת ליטפה את פניה של אלינור כשעמדה על גג העולם – או לפחות כך הרגיש לה רכס האנאפורנה.
בעמק שמתחתיה נפרשו טרסות האורז כמו גוף אהוב,
עור חום-ירוק מפתה בגוונים עמוקים.
התפילות הבוקעות מהמנזר הדהדו בה כלחישות אוהבים,
מעוררות רטט עדין.
כאן, הרחק מהציפיות החונקות של תל אביב,
נשימתה לא רק נפתחה – היא גם התגברה,
כל שאיפה ממלאת אותה בתשוקה חדשה, לא מוכרת.
מחשבותיה לא רק זרמו בחופשיות,
אלא התמזגו בפנטזיות סודיות,
תשוקות שנחשפו כמו עור חשוף למגע הרוח.
הבריחה לא הייתה גחמה,
אלא פרץ של געגוע למגע, לחום, לגוף.
היא התבשלה לאיטה –
בכל ארוחת שישי משפחתית,
בה הרגישה את מבטי הגברים מחליקים על גופה;
בכל שיחת "מה שלומך בעבודה?"
בה דימיינה ידיים נוגעות בה במקום מקלדת.
בנפאל, בין הרים נישאים שסימלו עבורה גוף גברי וחזק,
ובין עיניים סקרניות שעוררו בה תשוקה להיראות,
להיחשף – היא גילתה ש"נחמד" ו"יציב"
אינם שמות נרדפים לאורגזמה.
היא לא חיפשה אושר, אלא תשוקה פראית,
חיבור עמוק שיעביר בה רעידות.
בתוך הכאוס של קטמנדו,
בשקט המשכר של המנזרים,
ובשיחות השבורות עם מקומיים שנגעו במקומות
בהן המילים אינן מגיעות –
היא מצאה את גופה.
היא גילתה את קסם הכניעה,
את יופיו של חוסר הוודאות שבמגע זר,
את החופש שבכניעה לתשוקה.
היא כתבה. לא במילים –
אלא בגניחות מושתקות, געגועים למגע אסור.
היא שפכה על הדף את תשוקותיה הלוהטות,
את הפנטזיות הסודיות,
את זיכרונות המגעים החטופים.
היא כתבה על מבטו של הנזיר הזקן
שגרם לה לרצות למשוך אותו אל חיקה,
על צחוקה של ילדה קטנה
שעורר בה רגשות אימהיים מהולים בתשוקה אסורה,
על לילות בהם ליטפה את עצמה
מתחת לשמיכה הדקה,
מדמיינת ידיים גבריות חזקות עוטפות אותה.
יום אחד, כשישבה בבית קפה קטן בפוקארה,
קיבלה מייל מחברת הוצאה לאור.
ההפתעה לוותה בגל חום,
בתחושה שנחשפה, שנתפסה.
לפרסם? לחשוף את עצמה?
לאפשר לעולם להציץ לנבכי נשמתה,
לתשוקותיה הנסתרות ביותר?
היא התלבטה,
גופה עדיין רוטט מזיכרון מגע חטוף של גבר זר.
טיפסה להר גבוה,
והנוף האינסופי הזכיר לה את הגוף הגברי
שכה ייחלה לו.
ההחלטה לא הייתה קלה.
היא ידעה שלעולם תישאר בה כמיהה
להישאר שם, בפסגות –
פראית, חופשייה, ללא מגבלות.
אבל התשוקה לחשוף את עצמה,
לשתף את העולם בסודותיה,
בערה בה בעוצמה גדולה יותר.
אלינור לא חזרה לתל אביב.
היא נשארה בנפאל –
כותבת, מטיילת, חיה.
היא כתבה על החופש לגעת,
להרגיש, להתמסר.
הספר יצא לאור
והפך לסיפור שלא עסק בבריחה –
אלא בהתעוררות.
התעוררות של הגוף, של הנפש, של התשוקה;
גילוי של קול אחר, מרדני,
שסירב להשתלב במקהלה
ובחר ללחוש את סודותיו האינטימיים
מפסגות ההימלאיה.