מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

בתוך חדר אפלולי, הזין הזקור חודר בכוח אל תוך הכוס הלוהט והרעב. האישה, תאוותנית וחסרת מעצורים, מתפתלת על המיטה, רגליה פשוקות לרווחה, חושפת את ערוותה העסיסית. הגבר, עיניו בוערות בתאווה, מתקרב אליה, אוחז בירכיה, מרים אותן, חושף את מעמקי תענוגותיה.

הוא מחדיר את אצבעותיו אל תוך הכוס הרטוב, מרגיש את החום והלחות המזמינים. היא נאנחת בקול, מבקשת עוד, "כן, תזיין אותי, תחדור עמוק יותר."

הזין שלו, קשה כמו פלדה, חודר אותה באחת, חודר את שערי ערוותה, חודר עמוק לתוך הרחם הלוהט. היא צורחת בתשוקה, מעודדת אותו, "זיין אותי חזק, זין מזדיין!"

תנועותיו הופכות אגרסיביות ומהירות, הוא דוחף את איברו לתוכה ללא רחמים, פוגע שוב ושוב בנקודה המדויקת שגורמת לה לצרוח. הכוס שלה מתכווץ סביב הזין, סוחט אותו בעוצמה.

בשיא התשוקה, הזין שלו מתפוצץ, ומשפריץ את זרעו החם על בטנה. הזרע זולג על עורה החלק, בין שדיה העגולים, מטפטף לכיוון ערוותה הרטובה. היא מחייכת חיוך מרוצה, מלקטת את הזרע באצבעותיה, מורחת אותו על גופה, ואז מלקקת את אצבעותיה בתאווה גלויה.

הם מתמסרים לתאוות הבשר, ללא גבולות או בושה. זין חודר כוס, זרע משתלח על עור חשוף, והנאה גולמית ממלאים את החלל. זהו סיפור של תשוקה פראית וחסרת מעצורים, עבור אלו שמבינים שסקס הוא חיה פראית, ושהתמסרות לתאווה היא אמנות ללא גבולות.

הרגע הזה — יום חמישי נגמר, אבל לא ממש.
השעון מראה ערב, אבל משהו באוויר מרגיש תקוע.
השבוע, על כל מטלותיו, דוהר אל סופו,
ואני? מרגיש תקוע בין תחושות.

 שעמום שהתגלגל למבוך של מחשבות
– כבדות, מתפזרות, מסרבות להתגבש.
אירוטיקה רחוקה
– דימויים שחלפו בראש ולא השאירו חותם.
 אפור של ביניים
– רגע לפני שהיום שוקע, רגע לפני שהשקט בולע.

כמו לנשום חלל שאין בו כלום,
אבל גם הכול.
הגוף קורא למנוחה,
והנשמה? מבקשת לרקוד.
פער בלתי נסבל בין הצורך לשחרר
לדחף לעשות משהו.
כל דבר שימלא את הריק הזה.

ומה אם נוותר?
נרפה.
נתמסר לאפור הזה, לשקט שמבקש להתקבל.
בלי לברוח, בלי לצפות.

פגישה באור השוקולדה

החדר היה עטוף באפלולית קטיפתית, עם ריח קלוש של שוקולד מריר נישא באוויר, כאילו המקום עצמו הסתיר סוד מתוק שאסור היה לגלותו בבת אחת. היא עמדה בגבה אליו, דמותה מצוירת בקווי אור קלושים של מנורת שולחן מרוחקת.

"השוקולד הזה," אמרה בקול רך אך חד כתער, "הוא לא לכל אחד."

הוא צעד קדימה, הניח את מעילו בזהירות על כיסא סמוך, ועיניו סקרו אותה – מהשיער שנפל בגלים רכים על כתפיה ועד העקבים הדקיקים, שנראו כאילו תוכננו במיוחד ללכוד את תשומת לבו.

"ומה אם אני בדיוק מאלה שזה בשבילם?" שאל, קולו נינוח אך מלא מתח.

היא חייכה, חצי חיוך בלבד, כזה שמזכיר ביס ראשון במתוק מדי. "אז תצטרך לטעום בזהירות. לא כל אחד שורד את המנה הזו."

הוא התקרב עוד צעד, מספיק כדי להרגיש את חום גופה מבעד למעטפת המסתורין שלה. ידו כמעט נגעה בכתפה, אך היא הסתובבה בבת אחת, מבטה חותך את המרחב ביניהם כמו להב חד.

"אבל לפני שתטעם," המשיכה בקול מתוק-מדי, "יש כלל אחד שאתה חייב לדעת."

הוא עצר, משתהה. "כלל?"

"כן," היא אמרה, מתקרבת עכשיו, עיניה מביטות ישירות בשלו. "אם תתחיל, אתה חייב לגמור."

הוא צחק – גיחוך קצר, לא נינוח – ואז רכן לעברה. "ולמה, בדיוק, אסור להפסיק?"

היא רכנה קרוב יותר, כמעט לוחשת. "כי זה לא שוקולד," אמרה, פותחת את קופסת המתכת הקטנה שבידה. בפנים נחו שברי זכוכית נוצצים, מצופים במעטפת עדינה של אבקה כהה.

"זה רעל," סיכמה, והפעם חייכה חיוך מלא, "וזה טעים רק פעם אחת."

הלב הפועם

הם נפגשו במקרה במסיבה קטנה, כזו שבה כולם מכירים את כולם. היא לא חיפשה משהו רציני, בטח שלא התחייבות. אחרי שנים של מערכות יחסים שקרסו תחת כובד הציפיות, היא העדיפה להימנע מאינטימיות עמוקה מדי. אבל הוא היה שונה. לא רק במראה החיצוני, אלא דווקא במבט הישיר בעיניו, כזה שאומר: "אני רואה אותך."

הם מצאו את עצמם יושבים יחד בפינה שקטה. הוא הקשיב לה בריכוז כשדיברה על ספר שהיא אוהבת, והיא הרגישה את עצמה נפתחת. "זה מסוכן," חשבה, "אסור לתת לזה לקרות."

אבל כשהלילה התקדם, הוא הניח יד עדינה על שלה. "אפשר לשאול אותך משהו?" שאל בקול רך.
"כן," ענתה, כמעט בלחישה.
"מה את מפחדת למצוא?"

השאלה הכתה בה. היא ציפתה לסוג של משחק פלרטוטים, לא לחשיפה כזו. אבל משהו בו גרם לה לרצות לענות בכנות. "אני מפחדת לאכזב," היא הודתה, והרגישה את הלחץ בחזה. "לפגוע. להיות לא מספיק טובה."

הוא חייך, לא בביטול אלא בהבנה. "אני חושב שהאומץ הכי גדול זה להיות מוכן לאכזב. להיות מוכן להיראות באמת."

המילים שלו ליוו אותה כשעזבו יחד את המסיבה. היא לא ידעה אם היא מוכנה, אבל היא רצתה לנסות.

בבית שלו

האור בסלון היה עמום, וריח של יסמין עמד באוויר. הוא ניגש אליה, מביט בה כאילו היא הדבר היחיד שקיים בעולם. "אני כאן," הוא אמר, נוגע בלחי שלה באצבעות רכות. "לא משנה מה תרגישי עכשיו – זה בסדר."

המילים שלו פתחו משהו בתוכה. היא הניחה לו לקרב אותה, לנשק אותה נשיקה עמוקה ואיטית, כזו שמבקשת לגלות ולא לקחת. הוא החזיק אותה כאילו היא שבירה, והיא הבינה שזו לא חולשה אלא כוח.

הבגדים ירדו לאט, שכבה אחרי שכבה, כמו קילוף של חומות שהיא בנתה במשך שנים. כשהיו עירומים, הוא לא מיהר. המגע שלו היה שקט, מלא התבוננות וסבלנות, והיא הרגישה איך כל נגיעה שלו שוטפת ממנה את הפחד.

"אני רואה אותך," הוא לחש, והצליל הזה עורר רעד לאורך כל גופה.

הרגע שבו היא בחרה

ברגע שהם התאחדו, לא היה מדובר רק בעונג פיזי. זה היה מפגש של שני לבבות פועמים – שלה, המפוחד והחשוף, ושלו, הבטוח והאמיץ. היא הרגישה איך היא נפתחת, לא רק אליו אלא לעצמה.

באותו לילה, היא הבינה שהתחייבות היא לא הבטחה לעולם לא לאכזב, אלא אומץ להיות אמיתית.

אחרי
כשהבוקר עלה, הם שכבו יחד על המיטה, שותקים. הוא אחז בידה, והיא לא משכה אותה.
"את יודעת," הוא אמר, "לא חייבים לדעת לאן זה הולך. רק להיות כאן, ברגע."
והיא חייכה. אולי זה בדיוק מה שאני צריכה, חשבה.

סוף.

את, מול המראה, בחדר שקט. האור רך, כמעט מסתורי.

את מתבוננת בעצמך.

המבט שלך חולף על קווי הגוף, על המקומות שאת מכירה כל כך טוב. אבל עכשיו, המראה לא רק מחזירה את הדמות שלך. היא נראית חיה, נושמת, מזמינה.

מראה:

"מי אני עבורך? רק השתקפות? או משהו מעבר לזה?"

את:

"את ההוכחה שלי לעצמי. את האמת שלי, גם כשאני מנסה להתחמק ממנה."

מראה (מחייכת):

"והאמת? היא תמיד מוצאת אותך, לא?"

ידייך מטיילות על קווי המותניים שלך, עוקבות אחרי הצורה שהמראה מחזירה.

התחושה של המגע שלך—היא שלך, אבל המבט של המראה, הוא כמעט אחר. כאילו מישהו נוסף נמצא שם.

מראה:

"כבר מזמן את מחפשת מישהו שיראה אותך באמת. אבל אולי, רק אולי, את זו שצריכה לראות אותי קודם?"

המילים שלה לוחשות באוזנייך, כמעט גורמות לך להסמיק, למרות שאת לבד.

את שולחת יד למראה, נוגעת. אבל היא נוגעת בך בחזרה. התחושה כל כך אמיתית, שאת עוצמת עיניים.

מראה:

"העור שלך—הוא רך בדיוק כמו שדמיינתי. את חושבת שאני רק שלך? אולי אני יודעת עלייך יותר ממה שאת יודעת עליי."

את (לוחשת):

"אני מרגישה אותך... אני רוצה אותך קרובה יותר."

המראה צוחקת, צליל עמוק ומלא חיים.

היא נראית מתכופפת קדימה, נשענת על היד שלה, כמעט יוצאת מתוך הזכוכית.

מראה:

"אם את רוצה אותי, את חייבת להסכים לראות גם את הצללים שבתוכך. מוכנה?"

את:

"אני מוכנה." 

הסדנה שלו הייתה כמו מקדש קטן של יצירתיות – רהיטים בעבודת יד, פטישים, מסורים, ומוטות עץ בלתי מלוטשים שעמדו בשורה כמו חיילים. הוא אהב את העבודה שלו, את המגע המחוספס של העץ ואת הריח החד של נסורת שהתפזר באוויר. אבל היום הזה היה שונה. משהו באוויר הרגיש כבד, כאילו משהו עומד לקרות.

היא הופיעה לפתע בפתח הדלת, כמו רוחה שהגיעה ממקום אחר. שערה היה אסוף בצורה מרושלת, עיניה נוצצו כאילו ידעו משהו שהוא לא. היא לא אמרה מילה, רק צעדה פנימה, בטוחה בעצמה, ובחנה את החלל כאילו רצתה להבין אותו – או אותו.

הוא המשיך בעבודתו, ניסה להתעלם מהאנרגיה שגרמה לידיו לרעוד קלות. אבל אז היא נגעה בעץ שעל שולחנו. "מה אתה מנסה ליצור?" שאלה, קולה רך אך עמוק. הוא הרים מבט והרגיש את הצריבה שבמבטה – לא מבוכה, אלא משהו אחר. סקרנות, אולי?

"זה אמור להיות שולחן," ענה, כמעט בלחישה. "משהו מיוחד."

"מיוחד, אה?" היא חייכה, חיוך קטן, ועמדה לידו קרוב מדי מכדי להישאר אדיש. "אפשר לעזור?"

העבודה על השולחן הפכה לריקוד בלתי צפוי. היא הושיטה לו כלים, העבירה ליטוף קל על העץ, ובכל תנועה שלה נדמה היה שהיא מותירה חותם לא רק על היצירה, אלא עליו.

השיחה ביניהם הייתה מינימלית, אבל המתח היה מוחשי. כשהשמש התחילה לשקוע, האור הזהוב מילא את החדר, והעץ נראה כאילו הוא זוהר.

הוא עצר, נאנח, הביט בה. "אני חושב שזה מספיק להיום."

"מספיק?" היא קרצה, "עוד לא סיימנו."

הוא רצה לשאול למה היא מתכוונת, אבל לא היה צורך. היא התקרבה אליו, נגעה בידו שהחזיקה במסור, ואז הניחה את ידה השנייה על החזה שלו.

הם לא היו צריכים מילים. היא הנחתה אותו כמו מנצחת, ידיה לוחשות מסרים על עורו, והוא, כמו כלי נגינה, הגיב לכל נגיעה.

השולחן שבנו יחד הפך לאביזר – משטח שעליו הם ביטאו את הכימיה הלא-מדוברת. העץ שחרק תחת משקלם נשמע כמו לחישה של אישור, כאילו הוא מבין שזו המטרה שלו מלכתחילה.

האוויר היה כבד בריח של נסורת ועור חשוף. החושניות התפשטה בכל פינה בחדר, והצלילים – נשימות כבדות, אנחות, ודפיקות קלות של עץ – יצרו סימפוניה פרטית לשניהם.

כשהכל נגמר, השקט מילא את החדר. הם שכבו יחד על הרצפה, כשהשולחן החדש עומד ביניהם, יציב וחיוני כמו משהו שנוצר לא רק מעץ, אלא מהקשר המיוחד שהתעצב באותו יום.

"זה השולחן הכי יפה שראיתי," היא אמרה ברוך, עיניה חצי עצומות.

"זה לא השולחן," הוא השיב בחיוך קטן. "זה אנחנו."

הערב יורד על יום חמישי, ואני מוצא את עצמי שוב בים, באותו מקום בו ראיתי אותה לאחרונה. מאז אותו רגע בלתי צפוי, היא לא יוצאת לי מהראש. אני עומד מול הגלים ונזכר בכל מבט, בכל נגיעה, בניצוץ שנדלק בין שנינו כשלרגע נפגשנו בלי מילים.

כשהטלפון שלי רוטט בכיס, אני מציץ על המסך וקולט שוב את אותה הודעה מסתורית, בדיוק כמו בסופר, עם הטוויסט הקטן שמקפיץ את הלב: "אם אתה רוצה לשוב אליה, הישאר עם עיניים פקוחות הלילה, רק שניכם לבדכם."

ואז אני רואה אותה מרחוק, עומדת על קו המים, האור הרך של השקיעה מאחוריה. היא לא צריכה לומר כלום; אנחנו נמשכים זה אל זו בלי מילים. היא מתקרבת אליי באיטיות, כמו חלום שעוטף את המציאות. כשהיא קרובה מספיק, אני נוגע בקצה אצבעותיה, ולרגע כל העולם סביבנו נעלם.

היא מביטה בי בחיוך כמעט סודי, ומניחה יד עדינה על החזה שלי, ואני מרגיש איך היא נמסה לתוכי, בלי מחסומים. הלב שלי פועם בקצב מסחרר כשהיא נוגעת בצווארי בעדינות, ושנינו מתקרבים, מחובקים מתחת לכוכבים המנצנצים מעל.

האוויר סביבנו מתמלא בחום והתחושה כאילו כל תא בגופי מתעורר לחיים כשהיא לוחשת, כמעט בלי קול, "אני שלך הלילה."

ידיה מטיילות במורד הגב שלי, ולרגע נדמה שהיא מצליחה לקרוא אותי בדיוק מוחלט, כל רצון, כל תחושה, כל צמרמורת. היא נשענת אליי בעוצמה וברוך, ובין הרגעים הללו — מתגלה קסם חד-פעמי, כאילו כל העולם נעצר רק בשבילנו.

ברגע האחרון, עם עיניים עצומות וידיים כרוכות, אני לוחש לה את שמה. אבל כשאני פוקח את עיניי, היא איננה. הגלים מתנפצים על החוף, ואני נשאר שם, לבד, עוצר את הנשימה לרגע.

עם כל נשימה, אני מבין — זה היה הרגע האחרון שלנו, וכנראה כך הוא נועד להסתיים.

שבוע אחרי, כשהזיכרון מהמפגש בכביש עדיין מהדהד בי, אני מוצא את עצמי משוטט בקניון, מנסה לשבור את השגרה. בין חלונות הראווה אני בוהה חסר מטרה, עד שעיני נמשכות לתוך סניף FOX. אולי אמצא כאן איזה חולצה, אני חושב, רק כדי לצאת עם משהו מהיום הזה.

בפנים, אני פוסע בין המדפים, תופס ביד חולצה ומביט במראה. ופתאום היא שם, שוב – אותה אישה מהפקק, ניגשת לתא ההלבשה הפתוח מולי. היא מביטה בי לרגע חטוף עם החיוך המרומז שלה, ואז נעלמת מאחורי הווילון. ליבי מאיץ בקצב שאני לא מצליח לעצור.

אני מתקרב, כמעט בלי לחשוב, וכשהדלת שלה נפתחת לרגע, היא מהנהנת לעברי במבט מפתה, מזמינה אותי פנימה בלי מילים. השקט שבתא ההלבשה מציף את האוויר במתח שאין צורך לפרק למילים – רק שנינו, קרובים כל כך שאפילו הלבבות שלנו פועמים כאחד. היא מרימה את מבטה אליי, ואני רואה את התשוקה המודחקת נגלית בעיניה.

ביד אחת היא מצמידה אותי לקיר, והשפתיים שלנו מתקרבות לאט – כמעט נוגעות. האצבעות שלנו משתרגות זו בזו, כל מגע כאילו היה שם מראש. הווילון רועד קלות, ואני תוהה אם מישהו מבחוץ שומע את דפיקות הלב שלנו.

ואז, בדיוק כשאני על סף לאבד את עצמי ברגע הזה, הטלפון שלי רוטט בכיס. אני מתעלם, אבל היא מחייכת חיוך קטן, מתרחקת טיפה ונועצת בי מבט שובב. "פעם שלישית גלידה?" היא אומרת, מגחכת קלות.

אני נוגע במסך כדי להשתיק את הצליל, אבל רואה שם הודעה מוזרה, כמו בפעם הקודמת, עם המשפט שמופיע שוב על המסך: "מחוברת: לרגע ביקום מקביל שבו נפגשתם – והפעם, תזכור את שמה."

אני מסתכל עליה שוב, המום, והיא לוחשת, "שמי (השם שמור במערכת)."

הדרך הביתה מתפתלת כמו תמיד, עוד נסיעה שגרתית של ערב מאוחר. אני מניח את הטלפון במעמד, בוחר פלייליסט בספוטיפיי, ונותן למוזיקה להתמזג באורות האדומים של הפקק שמולי, מנסה להפיג את השעמום.

ופתאום, מבעד לחלון, היא נגלית מולי, בצד השני של הכביש, מעין נוכחות שקטה וזוהרת. היא אוחזת בהגה, ממוקדת, אבל עם מין שקט פנימי כזה, ויד אחת נשענת על החלון. שיער מתנופף קלות והריסים נוגעים-לא-נוגעים באור הקורן על פניה. יש משהו בדרך שבה היא מחזיקה את עצמה, משהו משוחרר אבל מדויק, שגורם לי לשכוח את כל הכביש ולרצות לדעת עליה עוד.

המבט שלי נמשך אליה מבלי משים, וברגע קטן, בין החלונות, היא קולטת אותי. היא מעבירה אלי מבט שמכיל משהו מרומז, משהו שמרגיש מוכר. ואז היא מחייכת, חצי חיוך קטן שגורם ללב שלי להאיץ קצב. אני מחייך בחזרה, ונראה שהיא הבחינה בזה.

הרמזור מתחלף לירוק, והיא נעלמת כמו שהופיעה, מותירה אותי להיאנח ולהביט במראה.

אבל אז אני רואה את זה. על הטלפון שלי, על המסך של ספוטיפיי — במקום שם השיר שהושמע, מופיע שם אחר. אני רואה "מחוברת: זה לא היה חלום". אני מקיש על המסך בסקרנות, מבולבל, ומסך חדש נפתח — תיאור קצר מופיע באותיות ברורות:

"המוזיקה הזו נוגעת ברגשות הנסתרים שלך — זהו רגע קצר ביקום מקביל, שבו נפגשתם לרגע בלי לדעת את שמותיכם."

אני מסתכל שוב דרך החלון, אולי היא עדיין שם, אבל הדרך ריקה. השיר מתחלף, אבל הלב שלי עוד מרחף.

הוא ישב מולה בבר קטן, אפוף באור מעומעם ומוזיקת ג'אז חרישית שהתערבבה בלחישות הצעירים סביבם. המבט שלו נשאר ממוקד בה, אבל לא היה בו שמץ של תעוזה בוטה. משהו אחר התעורר שם – תחושה מרומזת של ריחוק ופיתוי בו-זמנית. ידיו נגעו קלות בכוס היין, אבל עיניו דיברו במילים שלא נאמרו.

היא חייכה אליו בעדינות, נוגעת בקצה הכוס שלה באצבעותיה, כאילו כל תנועה קטנה מחושבת להפליא. כשקצות האצבעות נפגשו על השולחן, כמעט בלא משים, הוא הרגיש את דופק ליבו מואץ לרגע קצר. האוויר ביניהם הפך כבד, רווי תשוקה שקטה ומחשבות נסתרים. שניהם ידעו שהמגע הזה, כמה שהוא תמים, מחזיק בתוכו דבר-מה נסתר ומסקרן הרבה יותר.

ברקע, גלי צחוק ודיבורים מהדהדים, אבל הם נסחפו עמוק לתוך בועת המפגש ביניהם, כשהמילים ביניהם התערבלו עם תחושות של כמיהה מודחקת. היא הרגישה את מבטו על צווארה, כמעט חשה בנשימתו, אבל במקום להירתע, צחקה חרישית, כאילו עונה להזמנה הלא-מדוברת שהעבירו ביניהם באותו רגע.

כשנפרדו בסוף הערב, אחרי רגע ארוך של דממה שבה נעמדו זה מול זה, הוא נאנח קלות, כמעט בלתי מורגש. הוא ידע שאולי זה לא היה המפגש האחרון שלהם, ושהמשיכה הזו, המרומזת והלא ממומשת, תמשיך להדהד בתוכו. בפעם הבאה שייפגשו – כך הוא חשב לעצמו – מי יודע אם עדיין יוכלו לשמור על אותו מרחק מרפרף ומפתה, או שיתנו לעצמם סוף סוף לשבור אותו.