את, מול המראה, בחדר שקט. האור רך, כמעט מסתורי.
את מתבוננת בעצמך.
המבט שלך חולף על קווי הגוף, על המקומות שאת מכירה כל כך טוב. אבל עכשיו, המראה לא רק מחזירה את הדמות שלך. היא נראית חיה, נושמת, מזמינה.
מראה:
"מי אני עבורך? רק השתקפות? או משהו מעבר לזה?"
את:
"את ההוכחה שלי לעצמי. את האמת שלי, גם כשאני מנסה להתחמק ממנה."
מראה (מחייכת):
"והאמת? היא תמיד מוצאת אותך, לא?"
ידייך מטיילות על קווי המותניים שלך, עוקבות אחרי הצורה שהמראה מחזירה.
התחושה של המגע שלך—היא שלך, אבל המבט של המראה, הוא כמעט אחר. כאילו מישהו נוסף נמצא שם.
מראה:
"כבר מזמן את מחפשת מישהו שיראה אותך באמת. אבל אולי, רק אולי, את זו שצריכה לראות אותי קודם?"
המילים שלה לוחשות באוזנייך, כמעט גורמות לך להסמיק, למרות שאת לבד.
את שולחת יד למראה, נוגעת. אבל היא נוגעת בך בחזרה. התחושה כל כך אמיתית, שאת עוצמת עיניים.
מראה:
"העור שלך—הוא רך בדיוק כמו שדמיינתי. את חושבת שאני רק שלך? אולי אני יודעת עלייך יותר ממה שאת יודעת עליי."
את (לוחשת):
"אני מרגישה אותך... אני רוצה אותך קרובה יותר."
המראה צוחקת, צליל עמוק ומלא חיים.
היא נראית מתכופפת קדימה, נשענת על היד שלה, כמעט יוצאת מתוך הזכוכית.
מראה:
"אם את רוצה אותי, את חייבת להסכים לראות גם את הצללים שבתוכך. מוכנה?"
את:
"אני מוכנה."
