הסדנה שלו הייתה כמו מקדש קטן של יצירתיות – רהיטים בעבודת יד, פטישים, מסורים, ומוטות עץ בלתי מלוטשים שעמדו בשורה כמו חיילים. הוא אהב את העבודה שלו, את המגע המחוספס של העץ ואת הריח החד של נסורת שהתפזר באוויר. אבל היום הזה היה שונה. משהו באוויר הרגיש כבד, כאילו משהו עומד לקרות.
היא הופיעה לפתע בפתח הדלת, כמו רוחה שהגיעה ממקום אחר. שערה היה אסוף בצורה מרושלת, עיניה נוצצו כאילו ידעו משהו שהוא לא. היא לא אמרה מילה, רק צעדה פנימה, בטוחה בעצמה, ובחנה את החלל כאילו רצתה להבין אותו – או אותו.
הוא המשיך בעבודתו, ניסה להתעלם מהאנרגיה שגרמה לידיו לרעוד קלות. אבל אז היא נגעה בעץ שעל שולחנו. "מה אתה מנסה ליצור?" שאלה, קולה רך אך עמוק. הוא הרים מבט והרגיש את הצריבה שבמבטה – לא מבוכה, אלא משהו אחר. סקרנות, אולי?
"זה אמור להיות שולחן," ענה, כמעט בלחישה. "משהו מיוחד."
"מיוחד, אה?" היא חייכה, חיוך קטן, ועמדה לידו קרוב מדי מכדי להישאר אדיש. "אפשר לעזור?"
העבודה על השולחן הפכה לריקוד בלתי צפוי. היא הושיטה לו כלים, העבירה ליטוף קל על העץ, ובכל תנועה שלה נדמה היה שהיא מותירה חותם לא רק על היצירה, אלא עליו.
השיחה ביניהם הייתה מינימלית, אבל המתח היה מוחשי. כשהשמש התחילה לשקוע, האור הזהוב מילא את החדר, והעץ נראה כאילו הוא זוהר.
הוא עצר, נאנח, הביט בה. "אני חושב שזה מספיק להיום."
"מספיק?" היא קרצה, "עוד לא סיימנו."
הוא רצה לשאול למה היא מתכוונת, אבל לא היה צורך. היא התקרבה אליו, נגעה בידו שהחזיקה במסור, ואז הניחה את ידה השנייה על החזה שלו.
הם לא היו צריכים מילים. היא הנחתה אותו כמו מנצחת, ידיה לוחשות מסרים על עורו, והוא, כמו כלי נגינה, הגיב לכל נגיעה.
השולחן שבנו יחד הפך לאביזר – משטח שעליו הם ביטאו את הכימיה הלא-מדוברת. העץ שחרק תחת משקלם נשמע כמו לחישה של אישור, כאילו הוא מבין שזו המטרה שלו מלכתחילה.
האוויר היה כבד בריח של נסורת ועור חשוף. החושניות התפשטה בכל פינה בחדר, והצלילים – נשימות כבדות, אנחות, ודפיקות קלות של עץ – יצרו סימפוניה פרטית לשניהם.
כשהכל נגמר, השקט מילא את החדר. הם שכבו יחד על הרצפה, כשהשולחן החדש עומד ביניהם, יציב וחיוני כמו משהו שנוצר לא רק מעץ, אלא מהקשר המיוחד שהתעצב באותו יום.
"זה השולחן הכי יפה שראיתי," היא אמרה ברוך, עיניה חצי עצומות.
"זה לא השולחן," הוא השיב בחיוך קטן. "זה אנחנו."