הערב יורד על יום חמישי, ואני מוצא את עצמי שוב בים, באותו מקום בו ראיתי אותה לאחרונה. מאז אותו רגע בלתי צפוי, היא לא יוצאת לי מהראש. אני עומד מול הגלים ונזכר בכל מבט, בכל נגיעה, בניצוץ שנדלק בין שנינו כשלרגע נפגשנו בלי מילים.
כשהטלפון שלי רוטט בכיס, אני מציץ על המסך וקולט שוב את אותה הודעה מסתורית, בדיוק כמו בסופר, עם הטוויסט הקטן שמקפיץ את הלב: "אם אתה רוצה לשוב אליה, הישאר עם עיניים פקוחות הלילה, רק שניכם לבדכם."
ואז אני רואה אותה מרחוק, עומדת על קו המים, האור הרך של השקיעה מאחוריה. היא לא צריכה לומר כלום; אנחנו נמשכים זה אל זו בלי מילים. היא מתקרבת אליי באיטיות, כמו חלום שעוטף את המציאות. כשהיא קרובה מספיק, אני נוגע בקצה אצבעותיה, ולרגע כל העולם סביבנו נעלם.
היא מביטה בי בחיוך כמעט סודי, ומניחה יד עדינה על החזה שלי, ואני מרגיש איך היא נמסה לתוכי, בלי מחסומים. הלב שלי פועם בקצב מסחרר כשהיא נוגעת בצווארי בעדינות, ושנינו מתקרבים, מחובקים מתחת לכוכבים המנצנצים מעל.
האוויר סביבנו מתמלא בחום והתחושה כאילו כל תא בגופי מתעורר לחיים כשהיא לוחשת, כמעט בלי קול, "אני שלך הלילה."
ידיה מטיילות במורד הגב שלי, ולרגע נדמה שהיא מצליחה לקרוא אותי בדיוק מוחלט, כל רצון, כל תחושה, כל צמרמורת. היא נשענת אליי בעוצמה וברוך, ובין הרגעים הללו — מתגלה קסם חד-פעמי, כאילו כל העולם נעצר רק בשבילנו.
ברגע האחרון, עם עיניים עצומות וידיים כרוכות, אני לוחש לה את שמה. אבל כשאני פוקח את עיניי, היא איננה. הגלים מתנפצים על החוף, ואני נשאר שם, לבד, עוצר את הנשימה לרגע.
עם כל נשימה, אני מבין — זה היה הרגע האחרון שלנו, וכנראה כך הוא נועד להסתיים.
