שבוע אחרי, כשהזיכרון מהמפגש בכביש עדיין מהדהד בי, אני מוצא את עצמי משוטט בקניון, מנסה לשבור את השגרה. בין חלונות הראווה אני בוהה חסר מטרה, עד שעיני נמשכות לתוך סניף FOX. אולי אמצא כאן איזה חולצה, אני חושב, רק כדי לצאת עם משהו מהיום הזה.
בפנים, אני פוסע בין המדפים, תופס ביד חולצה ומביט במראה. ופתאום היא שם, שוב – אותה אישה מהפקק, ניגשת לתא ההלבשה הפתוח מולי. היא מביטה בי לרגע חטוף עם החיוך המרומז שלה, ואז נעלמת מאחורי הווילון. ליבי מאיץ בקצב שאני לא מצליח לעצור.
אני מתקרב, כמעט בלי לחשוב, וכשהדלת שלה נפתחת לרגע, היא מהנהנת לעברי במבט מפתה, מזמינה אותי פנימה בלי מילים. השקט שבתא ההלבשה מציף את האוויר במתח שאין צורך לפרק למילים – רק שנינו, קרובים כל כך שאפילו הלבבות שלנו פועמים כאחד. היא מרימה את מבטה אליי, ואני רואה את התשוקה המודחקת נגלית בעיניה.
ביד אחת היא מצמידה אותי לקיר, והשפתיים שלנו מתקרבות לאט – כמעט נוגעות. האצבעות שלנו משתרגות זו בזו, כל מגע כאילו היה שם מראש. הווילון רועד קלות, ואני תוהה אם מישהו מבחוץ שומע את דפיקות הלב שלנו.
ואז, בדיוק כשאני על סף לאבד את עצמי ברגע הזה, הטלפון שלי רוטט בכיס. אני מתעלם, אבל היא מחייכת חיוך קטן, מתרחקת טיפה ונועצת בי מבט שובב. "פעם שלישית גלידה?" היא אומרת, מגחכת קלות.
אני נוגע במסך כדי להשתיק את הצליל, אבל רואה שם הודעה מוזרה, כמו בפעם הקודמת, עם המשפט שמופיע שוב על המסך: "מחוברת: לרגע ביקום מקביל שבו נפגשתם – והפעם, תזכור את שמה."
אני מסתכל עליה שוב, המום, והיא לוחשת, "שמי (השם שמור במערכת)."