הדרך הביתה מתפתלת כמו תמיד, עוד נסיעה שגרתית של ערב מאוחר. אני מניח את הטלפון במעמד, בוחר פלייליסט בספוטיפיי, ונותן למוזיקה להתמזג באורות האדומים של הפקק שמולי, מנסה להפיג את השעמום.
ופתאום, מבעד לחלון, היא נגלית מולי, בצד השני של הכביש, מעין נוכחות שקטה וזוהרת. היא אוחזת בהגה, ממוקדת, אבל עם מין שקט פנימי כזה, ויד אחת נשענת על החלון. שיער מתנופף קלות והריסים נוגעים-לא-נוגעים באור הקורן על פניה. יש משהו בדרך שבה היא מחזיקה את עצמה, משהו משוחרר אבל מדויק, שגורם לי לשכוח את כל הכביש ולרצות לדעת עליה עוד.
המבט שלי נמשך אליה מבלי משים, וברגע קטן, בין החלונות, היא קולטת אותי. היא מעבירה אלי מבט שמכיל משהו מרומז, משהו שמרגיש מוכר. ואז היא מחייכת, חצי חיוך קטן שגורם ללב שלי להאיץ קצב. אני מחייך בחזרה, ונראה שהיא הבחינה בזה.
הרמזור מתחלף לירוק, והיא נעלמת כמו שהופיעה, מותירה אותי להיאנח ולהביט במראה.
אבל אז אני רואה את זה. על הטלפון שלי, על המסך של ספוטיפיי — במקום שם השיר שהושמע, מופיע שם אחר. אני רואה "מחוברת: זה לא היה חלום". אני מקיש על המסך בסקרנות, מבולבל, ומסך חדש נפתח — תיאור קצר מופיע באותיות ברורות:
"המוזיקה הזו נוגעת ברגשות הנסתרים שלך — זהו רגע קצר ביקום מקביל, שבו נפגשתם לרגע בלי לדעת את שמותיכם."
אני מסתכל שוב דרך החלון, אולי היא עדיין שם, אבל הדרך ריקה. השיר מתחלף, אבל הלב שלי עוד מרחף.