הוא ישב מולה בבר קטן, אפוף באור מעומעם ומוזיקת ג'אז חרישית שהתערבבה בלחישות הצעירים סביבם. המבט שלו נשאר ממוקד בה, אבל לא היה בו שמץ של תעוזה בוטה. משהו אחר התעורר שם – תחושה מרומזת של ריחוק ופיתוי בו-זמנית. ידיו נגעו קלות בכוס היין, אבל עיניו דיברו במילים שלא נאמרו.
היא חייכה אליו בעדינות, נוגעת בקצה הכוס שלה באצבעותיה, כאילו כל תנועה קטנה מחושבת להפליא. כשקצות האצבעות נפגשו על השולחן, כמעט בלא משים, הוא הרגיש את דופק ליבו מואץ לרגע קצר. האוויר ביניהם הפך כבד, רווי תשוקה שקטה ומחשבות נסתרים. שניהם ידעו שהמגע הזה, כמה שהוא תמים, מחזיק בתוכו דבר-מה נסתר ומסקרן הרבה יותר.
ברקע, גלי צחוק ודיבורים מהדהדים, אבל הם נסחפו עמוק לתוך בועת המפגש ביניהם, כשהמילים ביניהם התערבלו עם תחושות של כמיהה מודחקת. היא הרגישה את מבטו על צווארה, כמעט חשה בנשימתו, אבל במקום להירתע, צחקה חרישית, כאילו עונה להזמנה הלא-מדוברת שהעבירו ביניהם באותו רגע.
כשנפרדו בסוף הערב, אחרי רגע ארוך של דממה שבה נעמדו זה מול זה, הוא נאנח קלות, כמעט בלתי מורגש. הוא ידע שאולי זה לא היה המפגש האחרון שלהם, ושהמשיכה הזו, המרומזת והלא ממומשת, תמשיך להדהד בתוכו. בפעם הבאה שייפגשו – כך הוא חשב לעצמו – מי יודע אם עדיין יוכלו לשמור על אותו מרחק מרפרף ומפתה, או שיתנו לעצמם סוף סוף לשבור אותו.