מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

פגישה באור השוקולדה

החדר היה עטוף באפלולית קטיפתית, עם ריח קלוש של שוקולד מריר נישא באוויר, כאילו המקום עצמו הסתיר סוד מתוק שאסור היה לגלותו בבת אחת. היא עמדה בגבה אליו, דמותה מצוירת בקווי אור קלושים של מנורת שולחן מרוחקת.

"השוקולד הזה," אמרה בקול רך אך חד כתער, "הוא לא לכל אחד."

הוא צעד קדימה, הניח את מעילו בזהירות על כיסא סמוך, ועיניו סקרו אותה – מהשיער שנפל בגלים רכים על כתפיה ועד העקבים הדקיקים, שנראו כאילו תוכננו במיוחד ללכוד את תשומת לבו.

"ומה אם אני בדיוק מאלה שזה בשבילם?" שאל, קולו נינוח אך מלא מתח.

היא חייכה, חצי חיוך בלבד, כזה שמזכיר ביס ראשון במתוק מדי. "אז תצטרך לטעום בזהירות. לא כל אחד שורד את המנה הזו."

הוא התקרב עוד צעד, מספיק כדי להרגיש את חום גופה מבעד למעטפת המסתורין שלה. ידו כמעט נגעה בכתפה, אך היא הסתובבה בבת אחת, מבטה חותך את המרחב ביניהם כמו להב חד.

"אבל לפני שתטעם," המשיכה בקול מתוק-מדי, "יש כלל אחד שאתה חייב לדעת."

הוא עצר, משתהה. "כלל?"

"כן," היא אמרה, מתקרבת עכשיו, עיניה מביטות ישירות בשלו. "אם תתחיל, אתה חייב לגמור."

הוא צחק – גיחוך קצר, לא נינוח – ואז רכן לעברה. "ולמה, בדיוק, אסור להפסיק?"

היא רכנה קרוב יותר, כמעט לוחשת. "כי זה לא שוקולד," אמרה, פותחת את קופסת המתכת הקטנה שבידה. בפנים נחו שברי זכוכית נוצצים, מצופים במעטפת עדינה של אבקה כהה.

"זה רעל," סיכמה, והפעם חייכה חיוך מלא, "וזה טעים רק פעם אחת."