מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

פתאום עצרתי, הקפה ביד, כאילו הזמן עוצר איתו.

יום חמישי בישראל, ואור אחר הצהריים מתגנב כמו אורח עייף ולא צפוי,

מעומעם ורך, כאילו מבקש סליחה שהוא כאן בכלל.

ברקע אנשים רצים במרץ, מסיימים סידורים של סופ"ש –

והשגרה, כמו נהר מתגלגל, זורמת מסביבי.

ואני? רק לוגם מהקפה שלי, מנסה לאסוף רגעים מהשבוע האחרון,

אבל כל מה שעבר פשוט נמוג, כאילו אף אחד מהימים לא באמת נרשם.

הילדים בחדרים, ואני פה, רק לרגע –

לא לבד, אבל לגמרי עם עצמי.

בדיוק עכשיו, בתוך כל הרעש, אני שומר לעצמי את השקט הזה,

רק אני, הקפה והשלוק.