מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

עייפות החומר

היה לילה מתוח,

כל מיתר נמתח עד קצהו,

עייפות החומר שכבה כמו מעטה כבד,

נשימות ארוכות מלטפות, לוחשות,

כמעט מתפצלות, נאנחות.

גוף אחר גוף, נמסות התנועות,

במגע נעים, נכנע –

רכות חודרת לכל תא חבוי,

כמו מים שוטפים סדקים באבן ישנה.

שכבות הזמן נפרמות,

רגש נוגע, ועוד אחד נשבר,

מתוח כקפיץ שאוחז ומשחרר,

הגוף הכבוי נפתח מחדש –

כל שריר, כל עצם נרעדת, רכה.

ואת כל קמט, כל קימור,

עייפות סוחפת, עוטפת לאיטה,

העייפות היא רק מסכה דקיקה

ללהט שחבוי בתוכה.

והם נופלים יחד לתוך השקט,

כאילו אוזלים כוחות ההיאחזות,

נשאר רק הרגע בו הזמן מתפורר –

הנפש נכנעת, החומר מתרכך,

במסע משותף אל החום שבלב