החדר היה חשוך למחצה, שטוף באור נרות מעומעם. צלליות ריקדו על הקירות, והאור הקלוש עיטר כל פרט קטן בקו דק של מסתורין. במרכז החדר, היא עמדה – גב זקוף, כתפיים חשופות לאור הרך שנשפך על עורה. עיניה עברו בינינו, כל אחד מאיתנו – מבט מהיר אך נחוש. תחושת הציפייה באוויר הרגישה כמו נשימה שמחזיקים יחד.
נעתי קדימה, מרגיש את משקלה של הדממה, את המתח המותח את השקט בינינו. היא לא השפילה מבט – העיניים שלה פגשו את שלי, והחיוך הקלוש שהיה תלוי על שפתיה אמר לי הכל.
הושטתי יד אל צווארה, מלטף באצבעות את עורה החם. היא עצמה את עיניה, נושמת עמוק. בני הזוג שהיו איתנו נעו לאט, מתקרבים. המבט שלה נדד בינינו, וכולם המתינו – ברגע אחד של עצירה – עד שהיא שחררה אנחה כמעט בלתי נשמעת.
ואז זה התחיל.
יד אחת מלטפת את עורפה, יד אחרת, של הבחור הנוסף, נשלחת לעבר כתפה החשופה. כל מגע מתוזמן ושקט, כמו תזמורת של תחושות שזורים בעדינות מדויקת. היא נרעדה קלות, החליקה את ידה לאורך זרועו, עוצרת רק לרגע כשהאצבעות שלה נפגשות באלו שלי.
אני מחליק לאחור, משאיר מקום, נותן לה להתמסר.
הנרות המשיכו לבעור חרישית, ואנחנו כמו נעים סביב הלהבה – כל אחד מאיתנו מוצא את מקומו במעגל הזה. כל תנועה איטית, כמעט טקסית.
הקולות היו שקטים, כמו לחישה של נשימות על אוויר, והזמן – כמו עצר. היא התמסרה לנוכחות של כולנו, כל מבט שנשלח אליה קיבל מענה, כל נגיעה מצאה הדהוד.
ברגע הזה היא היתה הכוח המושך, הכוח שמחזיק את כולנו, מלכד אותנו. היא הביטה לעברי שוב, כאילו מבקשת ממני לא לעזוב אותה לרגע.
הנחתי יד על לחייה, משאיר אותה קרובה, והיא עצמה את עיניה, נאנחת בשקט.
המתח הלך וגבר, כל נגיעה משאירה רושם קל, כמו עקבות של גלים על חול.
בשלב מסוים היינו כמו זרם אחד, נע בתיאום מושלם. כמו מעגל של קירבה, של מגע שמכיל הכל, מקיף מכל כיוון. הרגעים נפרשו והשתרגו זה בזה, עטופים כולנו בתוך אותו רגע – כאילו הוא רק שלנו, אינסופי.