איילת, סטודנטית לתקשורת עם חיבה לבורקס גבינה חם וציניות קרה, הריחה הזדמנות לסיפור טוב עוד לפני שעיניה קלטו את פתח המקלט. זה לא היה ריח רגיל של טחב, אלא ניחוח מחוספס ונועז – כזה שמחלחל פנימה, כמו תבלין נדיר. משהו במקום הזה הפעיל בה משהו בסיסי, כמעט ראשוני, והפעימה הפתאומית בבטן חידדה את סקרנותה. מתחת לשני הריחות המוכרים, התגנבה שכבה עמוקה יותר – זכרון נוסטלגי, רווי געגועים לזוהר ארגוב, כאילו גם קירות הבטון שמרו סודות.
המקלט שוכן מתחת לבניין דירות ישן, בניין שידע ימים טובים יותר. היא ירדה בזהירות, הנייד ביד אחת והדפים הריקים של מחברתה בכיס האחורי, מוכנים להתמלא בסיפור. בפינה החשוכה, המבט שלה נפל על כיסא פלסטיק שבור ועל הגבר שישב עליו – מוטי "מרדכי" מסכה. הוא היה גבר בעל מראה גס, לבוש גופייה לבנה מוכתמת ושרשרת זהב עבה על צווארו. איילת חשה את עיניו סורקות את דמותה מלמעלה עד למטה, כאילו היא נכנסת לתוך משחק לא כתוב.
"מחפשת משהו, מאמי?" שאל בקול עמוק וצרוד, טון שמלטף את האוזן ומזכיר את אותם רגעים חמים בלילה, כשאין אור ואין מסכות.
היא ניסתה להישאר אסופה, אך המבט שלו, המוזיקה השקטה ברקע, והאווירה הסמיכה גרמו לה להרגיש חשופה. "שמעתי על 'המשחק'," אמרה בקול קצת יותר בטוח משהרגישה.
מוטי גיחך, והחיוך שלו הפך רחב ומעט חצוף. "אז שמעת," אמר, קולו נמוך וחודר. "ומה חשבת שתמצאי כאן? ספא יוקרתי? עם מגבות רכות ועיסוי שמנים?" עיניו נצמדו לשלה, כמו גלים המתנפצים על החוף, כמעט מזמינים אותה להיסחף.
"לא בדיוק," היא ענתה, מנסה לשמור על שלווה. אבל כשהוא סקר אותה במבטו הארוך, המתח הרגיש כמעט מוחשי, נוגע ולא נוגע, כמו להבה שמתקרבת מבלי לשרוף.
"מה דעתך לשחק?" שאל, בקול שנשמע כמו הזמנה וסכנה גם יחד. איילת חשבה לעצמה שאולי כדאי לה לעזוב, אבל הסקרנות, והרעיון של להתמסר לרגעים הללו, היו חזקים ממנה.
המשימה הראשונה הייתה פשוטה, או כך חשבה: קריוקי. אבל כשראתה את הדלי המלא במים קרים, היא הבינה שהולך להיות קריוקי מסוג אחר. היא הסירה את הנעליים, הרימה את שולי מכנסיה, ונכנסה למים שחתכו את עורה. תחושת הקור פתחה בה תגובה לא צפויה, והיא אחזה במיקרופון כמו גלגל הצלה, עצמה את עיניה והתחילה לשיר.
הקול שלה, שבדרך כלל היה חד וברור, יצא רך וסדוק, ונשמע קצת כמו לחישה מתמשכת. מוטי, שישב על כיסא הפלסטיק שלו, צפה בה במבט משועשע, נוגס בגרעינים בקצב השיר שלה. הוא לא הסיר ממנה את עיניו לרגע, מבטו עוקב אחר כל תנועה קלה שלה, כמו חיית טרף.
כשהיא סיימה, מוטי מחא כפיים – מחיאות כפיים איטיות ועמוקות. "יפה מאוד, מאמי," הוא אמר, והטון שלו רמז שהמשחק רק התחיל.
הם עברו לשולחן השש-בש. מוטי התכופף קרוב מדי כשהסביר את כללי המשחק, והיא חשה בניחוח עז של הבושם שלו, ערבוב של טבק וזיעה שנספג בבד הגופיה שלו. האצבעות שלו ריפרפו על שלה קלות כשהגיש לה את הקוביות, ונראה היה שהיא חשה את חום גופו אפילו במרחק. "את יודעת לשחק?" שאל, ומילותיו לוו בניצוץ שובבי בעיניו.
המשחק נמשך. מוטי ניצח בכל סיבוב, מתגרה בה, כל תבוסה שלה מלווה בקריצה או בלחש מרומז. היא ניסתה לשמור על קור רוחה, אבל ככל שהמשחק התקדם, הלחישות והמבטים הפכו קרובים וחודרים יותר. הוא זז קרוב יותר, והיא חשה את חום גופו ליד גופה, מתקרבים מבלי לגעת.
לבסוף, הם עברו למשימה האחרונה – חומוס ביתי שהכין בעצמו. הוא הושיט לה את הצלחת, ידו כמעט נוגעת בידה. המגע הקליל הזה – אגבי אך מכוון – עורר בה התרגשות לא צפויה. הוא הביט בה בעיניים רעבות, מחכה שתטעם, וכשהיא לקחה את הכפית, הוא חייך בהנאה גלויה, כאילו היא עושה זאת רק בשבילו.
היא ידעה שהיא שחקנית בסיפור שלו, אבל זה לא הפריע לה. כי באותו רגע, בתוך המקלט הישן, בעיניים המצועפות והקול הצרוד שלו, היה קסם לא מוסבר. היא לקחה נשימה עמוקה, כתבה את הסיפור בראש – והוא נשאר איתה, לא רק כמטאפורה למציאות הישראלית אלא כמפגש מרגש, סוער וחצוף.