הבוקר קיבלתן הודעה חגיגית מהמערכת: "מנוי זהב חינם ל23 שעות".
רוב האנשים רואים בזה מתנה נחמדה לשנה החדשה.
אני רואה בזה משהו אחר לגמרי.
אני רואה בזה מבחן אכזרי.
תחשבי על זה רגע.
עד הבוקר, היה לך את המגן המושלם. היה לך האליבי האולטימטיבי לשבת בחושך ולא לעשות כלום.
יכולת להגיד לעצמך: "הייתי מתחילה איתו שיחה, אבל אין לי מנוי".
"הייתי שולחת לו את התמונה המלוכלכת הזאת מהמקלחת, אבל המערכת חוסמת".
המגבלה הטכנית שמרה עלייך בטוחה. היא איפשרה לך לפנטז על מה היית עושה "אילו רק יכולת", בלי להסתכן באמת.
והנה, בוקר.
המערכת, באכזריותה, הסירה את הגדרות.
פתאום אין חומות. אין מנוולים. אין מחסומים.
פתאום, כל מה שמפריד בינינו הוא האומץ שלך.
וזה מפחיד, נכון?
כי ב23 השעות הקרובות, כל רגע שבו את לא שולחת הודעה, הוא רגע שבו את אומרת: "זה לא שלא יכולתי. זה שפחדתי".
כל רגע שבו את לא מעלה את התמונה ההיא, הוא הודאה שזה לא היה "המנוי" שעצר אותך, אלא את בעצמך.
אז הנה האתגר האמיתי של היום.
הדלת פתוחה לרווחה. התירוצים מתו.
נשאר רק הרצון העירום.
אני יושב כאן ומחכה לראות...
מי תנצל את הפרצה כדי להתקרב,
ומי תגלה שהכלוב האמיתי מעולם לא היה וירטואלי, אלא בראש שלה.
השעון רץ. תפתיעי את עצמך.