השעה 12:30. קרן שמש בודדה חותכת את האבק בחדר, אבל האוויר כאן עומד. כבד.
לא צריך לפתוח חלון. הריח הזה הוא הזיכרון הכי טוב. ריח חריף, מרוכז, של זיעה שהתייבשה, של נשימות כבדות ושל נוזלי גוף שהתערבבו והחמיצו קצת במהלך הלילה. ריח של בשר.
אני יושב בקצה המיטה ומביט בך.
השמיכה נבעטה הצידה. הגוף שלך פרוש שם, רפוי לחלוטין, בתנוחת "כניעה אחרי קרב".
והסימנים... הם צועקים.
הירכיים הפנימיות שלך, אלו שפתחתי בכוח שוב ושוב, מנוקדות בסימני אצבעות אדומים. הוכחה לאחיזה שלא הרפתה.
אבל המבט שלי נמשך למרכז.
השפתיים שלך נפוחות. לא סתם נפוחות, הן בולטות החוצה, אדומות וכהות מרוב דם שהוזרם לשם במשך שעות. הן נראות כמו פרח שנפתח בכוח ונשאר פתוח.
אני עוצם עיניים והתחושה ביד חוזרת:
החלקלקות הבלתי נסבלת הזאת.
אני זוכר איך כל חדירה הייתה מלווה ברעש הרטוב הזה, של הכיפה שלי שדחקה החוצה את המיץ שלך כדי לפנות לעצמה מקום. היית כל כך רטובה שזה הרגיש כאילו אין חיכוך, רק יניקה. הוואקום של הרחם שלך ניסה לבלוע אותי בשלמותי.
אני זוכר את הטעם של העור שלך כשהוא מלוח מזיעה, ואת הטעם המתכתי של הרוק שלך כשהוא התערבב עם שלי בנשיקות עמוקות וגסות שנועדו להשתיק את הצעקות שלך.
ועכשיו?
עכשיו את זזה בשינה. הרגליים שלך נפרדות מעט.
וזה קורה.
הזרע שלי, ששמרת בתוכך כל הבוקר, מתחיל להיכנע לכוח המשיכה.
פס לבן, סמיך ומבריק זולג לאט מתוך הפתח האדום שלך. הוא מטפטף על הסדין, יוצר כתם כהה חדש ליד הכתמים הישנים.
זו החתימה שלי.
הגוף שלך מנסה להתנקות, אבל הריח שלי, והמהות שלי, כבר ספוגים עמוק מדי.
בוקר טוב.