ישבתי לפני חצי שעה בפגישה בבית קפה עמוס.
בשולחן לידי ישבה מישהי. נראית רצינית, לבושה מוקפד, מקלידה במרץ בלפטופ.
ואז ראיתי את זה.
התנועה הזאת.
היא זזה בכיסא בחוסר נוחות, הצמידה את הירכיים אחת לשנייה חזק, עצרה נשימה לשנייה אחת ארוכה, ושחררה אוויר לאט. העיניים שלה איבדו פוקוס לרגע.
חייכתי לעצמי. לא הייתי צריך לשאול אותה מה קרה. אני מכיר את שפת הגוף הזאת.
זו שפה אוניברסלית של נשים שפתאום, באמצע יום עבודה אפור, הגוף שלהן מחליט להתעורר ולצרוח.
אני כותב את זה אלייך, כי אני יודע שאת מכירה את הרגע הזה.
אולי את קוראת את זה עכשיו ועושה בדיוק את אותה תנועה.
זה לא חייב להיות מגע אמיתי.
מספיקה המחשבה.
הדמיון הזה פתאום... של כובד.
תחושה פנטומית של משהו קשה, עבה, וחסר רחמים שנמצא בתוכך.
את מדמיינת את המתיחה הזאת. את הרגע שבו הדפנות הפנימיות שלך נאלצות להיפתח כדי לפנות מקום למשהו שגדול מהן.
את מרגישה את החיכוך המדומיין הזה, את הלחץ על דפנות האגן, את הצורך הנואש להתכווץ סביב משהו מוצק.
ואז מגיעה הראיה הפיזית.
הגוף שלך מגיב למחשבה הזאת בדרך היחידה שהוא מכיר.
החום שעולה בבטן התחתונה. הנפיחות הקלה שם למטה. והרטיבות הזאת... נוזל חם ושקוף שמשתחרר פתאום, מרטיב את הבד, גורם לך לזוז בכיסא ולנסות להצמיד רגליים כדי להרגיש משהו, כל דבר.
אז את יכולה להמשיך להקליד. את יכולה להנהן בנימוס לקולגות.
אבל אני יודע מה קורה לך מתחת לשולחן.
ואת יודעת שצדקתי.