שישי בערב. העולם נרגע, אבל אני?
אני מסתובב בבית כמו חיה בכלוב.
זה לא "ניצוץ". זה הרבה יותר פיזי מזה.
זה הכובד הזה בביצים שלא עוזב אותי מהבוקר. התחושה שהזין שלי כל כך רגיש, שכל חיכוך בבד של הג'ינס שולח זרמים חשמליים ישר למוח.
אנשים חושבים שחרמנות זה משהו שבא והולך.
אצלי? זה המצב הטבעי.
זה לקום בבוקר עם זקפה שמכאיבה, שדורשת מגע, שרוצה לפרוק את עצמה לתוך גוף חם ורטוב.
זה לשבת בצהריים מול מחשב, ופתאום לדמיין איך זה מרגיש כשאני דוחף אצבעות לתוך כוס רטוב, ולשמוע את הנשימה שלי נעצרת.
וזה עכשיו. הערב.
הגוף שלי דרוך. הוא לא מחפש מנוחה. הוא מחפש בשר.
אני חושב על המגע הזה, על החלקלקות של חדירה עמוקה, כשהכל משומן ומלא במיץ שלך ובנוזלים שלי. על הריח הזה, החריף והמלוכלך של סקס, שנשאר על האצבעות ועל הפנים שעות אחר כך. על התחושה של שרירים שמתכווצים סביבי וסוחטים אותי.
הצורך הזה, להתרוקן לתוכך, הוא לא "מחשבה". הוא דחף. הוא כאב מתוק ומייסר שלא נותן לי שקט.
ואת?
כשאת יושבת שם עכשיו, "ילדה טובה" של שישי בערב...
האם התחתונים שלך יבשים?
או שיש שם, בין הרגליים, את הרטיבות הבוגדנית הזאת, החמה והדביקה, שמזכירה לך שגם את, בדיוק כמוני, חיה במצב תמידי של רעב?
שבת שלום לרעבים.