הערב יורד, ואת בחדר שלך. השקט מסביב הוא רק אשליה, כי בתוך כף היד שלך, העולם בוער.
הטלפון מהבהב. הודעה אחת ממני, והדופק שלך כבר לא שייך לך.
אנחנו לא צריכים להיות באותו חדר כדי שאני אגע בך. המילים שלי הן הידיים, והמסך הוא העור.
אני מבקש ממך לפתוח רגליים, ואני יודע שאת עושה את זה עוד לפני שסיימת לקרוא את המשפט. לא מתוך ציות עיוור, אלא מתוך רעב. הגוף שלך מגיב לפקודה כמו למכת חשמל.
אני רואה אותך בדמיון שלי: שוכבת על הגב, מוארת רק באור הכחלחל של הטלפון, והרטיבות שלך כבר שם. היא מספרת את הסיפור שאנחנו כותבים יחד. השפתיים שלך למטה נפוחות, אדומות, מבריקות מנוזל שקוף וסמיך שהגוף שלך ייצר רק למעני.
כשאני כותב לך "תגעי", את לא מהססת.
את שולחת יד. האצבעות שלך, רועדות קצת, מוצאות את הדרך פנימה. הצליל הרטוב והאינטימי הזה, של בשר מחליק על בשר רטוב, ממלא את החדר השקט. את מרגישה את החלקלקות, את החום, את הדרך שבה הגוף שלך עוטף את האצבעות בניסיון נואש להרגיש מלאות.
אני מקליד לך את הקצב. מהר יותר. עמוק יותר.
את קוראת וגונחת. היד השנייה שלך מוצאת את הדגדגן, והמעגלים שאת עושה שם מסונכרנים עם המילים שאני שולח. כל אות היא ליטוף, כל משפט הוא הידוק של האחיזה בגרון.
את על הקצה. את מתפתלת, הסדינים מתחתייך כבר מקומטים ולחים מזיעה.
וברגע שאני שולח את המילה האחרונה, "עכשיו", את מתפרקת.
גל של עונג שוטף אותך, מכווץ את הבטן, גורם לירכיים שלך לרעוד ללא שליטה. הנוזלים החמים שלך משתחררים בבת אחת, שוטפים את האצבעות, מסמנים את הטריטוריה.
את שוכבת שם, מתנשפת, לבד בחושך.
אבל הכתם הרטוב והמתקרר הזה שבינינו? הוא ההוכחה הניצחת לכך שאני הייתי שם איתך, כל הזמן הזה.