יום שלישי בבוקר. "פעמיים כי טוב" הוא ביטוי חיוור לעומת המציאות של חיי.
שואלים אותי על הסטטוס שלי, מנסים לקטלג אותי למשבצות צרות של "פנוי" או "תפוס".
אבל איך אפשר להסביר לאנשים שחיים בשחור לבן, שהלב (והגוף) שלי רואים בצבעים?
אני א-מונוגמי. וזה לא עניין של חוסר החלטה. זה עניין של קיבולת.
הזיכרון שעולה בי הבוקר הוא לא תמונה, הוא תדר.
אני זוכר את החדר ההוא. האוויר היה דחוס, כמעט מוצק, רווי באדים של שלושה גופים שבערו בטמפרטורות שונות והתאחדו לכדי להבה אחת.
אני שוכב במרכז הסערה.
אחת מכן מעליי. אני לא רק רואה אותה, אני מרגיש את המשקל של הנשמה שלה נשען עליי. השיער שלה נופל על הפנים שלי כמו וילון של משי כהה, יוצר בינינו עולם סגור.
היא יורדת עליי, עוטפת אותי בחום הלח, ההדוק והתובעני של הכוס שלה. אני מרגיש כל נימי דם, כל כיווץ של השרירים הפנימיים שלה שמנסים לבלוע אותי, לקחת ממני הכל. המבט שלה נעול בשלי, אישונים מורחבים, מחפשים אישור, מחפשים עוגן בתוך השיכרון.
אבל אני לא רק שלה.
היד שלי נשלחת הצידה, מוצאת אותך.
את צמודה לצלעות שלי, הנשימה שלך חמה על הצוואר שלי. אני מחדיר אצבעות לתוך הרטיבות שלך, שנוטפת כבר על הסדינים ומתערבבת עם הזיעה שלנו. את משמיעה קול גרוני, עמוק, שמרעיד את כולנו.
זה הרגע המופלא הזה של הסינכרון... כשאני דוחף את האגן שלי מעלה, לתוך זו שרוכבת עליי, האצבעות שלי מעמיקות בתוכך.
אני הופך למוליך חשמלי. העונג עובר מאחת לשנייה דרכי.
הידיים שלכן נפגשות על החזה שלי. אצבעות משתלבות.
פתאום זה לא "אני ושתיכן". זה יצור אחד נושם, גוף אחד רב-איברים שמתפתל וגונח בהרמוניה מושלמת.
הריח שלכן, תערובת משכרת של בשמים שונים ומיצי גוף זהים, ממלא אותי עד אפס מקום.
אז כששואלים אותי על הסטטוס...
אני מחייך.
כי אני יודע שאהבה ותשוקה הן לא עוגה שצריך לחלק לפרוסות דקות כדי שיישארו לכולם.
הן אש.
וככל שמוסיפים לה עוד עצים, כך היא בוערת חזק יותר, גבוה יותר, עמוק יותר.