נכנסתי לדירה ברבע שעה איחור. ידעתי שהיא לא תגיד מילה, אבל כבר הרגשתי את המבט שלה עליי, כזה שלא מחכה לעונשים, אלא מסמן לי שאני צריך להחזיר לה את תשומת הלב שאיבדה בזמן שחיכתה.
היא ישבה על קצה הספה, רגליה החשופות מקופלות תחתיה, חתלתול קטן ישן בחיקה. ברגע שראיתי אותה, כל היום הארוך שלי התפוגג כמו עשן. מוזה שלי – עם השיער שאספה בקוקיות כמו ילדה שובבה, והעיניים הגדולות שהיו יכולות לחסל אותי במבט אחד – הייתה כל מה שחשבתי עליו בדרך לכאן.
הנחתי את המפתחות על השידה וניגשתי אליה.
"עסוקה, אה?" שאלתי בשקט, בוחן אותה. היא חייכה, החיוך השובב הזה, שידע בדיוק מה הוא עושה לי.
"חשבתי שתאחר יותר," היא ענתה בקול רך, כמעט מתגרה.
"ואני חשבתי שהמוזה שלי תדע לענות להודעות," השבתי, מתקרב עוד צעד, עד שהייתי מספיק קרוב כדי למשוך קלות בקוקיה שלה. "אבל כנראה שהיא צריכה תזכורת."
היא לא ענתה, רק הרימה אליי את המבט שלה – מבט שגרם לי להרגיש כמו המלך של העולם כולו.
הרמתי אותה בקלות. היא הייתה קלה כל כך, כאילו נועדה בדיוק לידיים שלי. מוזה שלי נצמדה אליי, שמה את ראשה על הכתף שלי וצחקקה. "דאדי תמיד יודע מה לעשות," היא לחשה, והלב שלי התפוצץ מהחום שלה.
הנחתי אותה על המיטה שלנו, מתחיל להוריד את הנעליים שלה בעדינות. "לא היום," אמרתי בשקט, כמעט לעצמי. "היום מוזה שלי לא עושה כלום חוץ מלהיות מושלמת."
היא צחקה, צחוק קליל ומתגרה, אבל כשסירקתי את השיער שלה וקלעתי אותו לצמה רכה, ראיתי איך העיניים שלה נעצמות, רכות.
בסוף הערב, כשהיא נשכבה על החזה שלי, הייתי בטוח ששמעתי אותה לוחשת משהו, כמעט מתוך חלום.
"אני רק שלך."
ואני ידעתי שזו האמת. מוזה שלי – ותמיד תהיה.