בקיץ לוהט של שנות השמונים, בעיר חוף ישראלית, חי לו שען צעיר בשם ארי. אצבעותיו היו זריזות, עיניו חדות, וליבו, שהיה פעם סגור כשעון מקולקל, החל להתעורר לחיים. הוא בילה את ימיו בחנותו הקטנה, מתקן שעונים עתיקים, כל תקתוק היה כמו פעימה של תשוקה מודחקת.
באחד הערבים, כשהשמש נצבעה בכתום עז, נכנסה לחנותו נערה בשם יערה, עיניה כמו ים סוער, ושיערה השחור התנופף ברוח הקיץ. היא נשאה עמה שעון חול, זכוכית השעון סדוקה, והחול בו תקוע, קפוא בזמן.
"אתה יכול להחזיר את החול לתנועה?" היא שאלה, מבטה חודר את נשמתו.
ארי לקח את השעון, אצבעותיו נוגעות בעדינות בזכוכית השבורה. ניצוץ של משיכה חלף ביניהם, מבעיר את הרגע. "אתקן את מה שבור," הוא הבטיח, קולו בטוח.
ארי עבד על השעון, אך עיניו נמשכו שוב ושוב אל יערה. היא ישבה, צופה בו, יופייה מאיר את החשיכה בחנות. הם שוחחו על הזמן כעל חול נודד, ועל חלומות כעל מציאות אפשרית. עם כל רגע שחלף, המשיכה ביניהם התעצמה כמו גלים על החוף.
כששעון החול סוף סוף זז, החול זרם כמו נשימה מתמשכת. יערה חייכה, חיוך שהצית את אש התשוקה. ארי, נמשך אליה כמו מגנט, נגע בפניה, אצבעותיו בוחנות את תווי יופייה. "הזמן הוא כמו ריקוד," היא לחשה, "ואנחנו המוסיקה."
נשיקתם הייתה כמו סערת רגשות בים שקט. שפתותיהם רקדו יחדיו, מגלות טעמים חדשים. ידיו של ארי נעו על גבה, מושכות אותה אליו, בעוד היא מלטפת את שערו בשקיקה גוברת. האוויר סביבם היה טעון, כל נשימה הייתה כמו גל מתנפץ על סלעי התשוקה.
יערה התמסרה למגעו, גופה מתעקל תחת אצבעותיו. היא הנחתה אותו במסע תשוקה, שפתיה נודדות על צווארו, מותירות שובל של חום על עורו. "חווה את הזמן שלי," היא לחשה, מזמינה אותו לממלכה שלה.
ארי הרים אותה, מניח אותה על שולחן העבודה, הקרירות שלו ניגודה לחום גופם. תנועותיהם היו כמו ריקוד על החול, כל ליטוף היה הצהרה של רצון. ארי נגע בה, תר אחר המקומות הרגישים, גורם לה להתעקל בהנאה. יערה הייתה כמו ים סוער, והוא שחה בתשוקה.
האיחוד ביניהם היה הרמוניה של גוף ונפש. החדר התמלא בצלילי נשימותיהם, כמו גלים מתנפצים על החוף. הזמן עצמו נראה כמשתתף בריקוד, זורם איתם, חול הזמן נשפך עליהם.
לאחר הסערה, הם שכבו, זרועותיהם שלובות, גופם עדיין רוטט מהגלים שעברו עליהם. יערה ליטפה את כף ידו של ארי, מגע עדין כמו החול הזורם. "אתה לא רק מתקן שעונים," היא לחשה, עיניה נוצצות.
ארי משך אותה אליו, חיוכו חושף סוד. "את החול שלי, יערה, את החול שלי."
באותו רגע, הזמן היה שלהם, והם היו אדוניו.