יום שני. לא, אולי ראשון. אחרי הסופ"ש, הזמן הופך נוזלי, דולף מבין האצבעות. הגוף לא זועק, הוא מתחנן. לא לכאב, לא לתשוקה, אלא למשהו הפוך, שונה, חריג. רגיעה. אבל לא רגיעה של שינה מתוקה, לא של בריחה שגרתית. רגיעה שחורכת, שמרוקנת את הנשמה, שמבטיחה שקט מוחלט, גם אם במחיר הכל.
הסופ"ש… תעתוע חושים. הבזקים של צבעים צועקים, צלילים דוקרים כמו מחטים, מגעים שמשאירים תחושת זרות, טעמים מתוקים מדי עד קבס. הגוף נמתח לקצה גבול היכולת, כמו מיתר קרוע, ועכשיו, עם עלות השחר האפל הזה שנקרא "שבוע חדש", הוא מתחנן ל… עצירה. הפסקה מוחלטת.
אבל השקט לא מרפא, הוא פוצע. הוא מגיע בכוחניות, כמו כוח עליון שמעניש על חטאים לא ידועים. זו לא שלווה, זו כפייה. רגיעה דורסנית, שמבטיחה נחמה נצחית, בתנאי אחד: הסכמה לוויתור. ויתור על תנועה, על נשימה, על עצם הקיום. זו לא רגיעה של חיים, זו רגיעה שמריחה כמו מוות.
המקלחת. זרם לוהט. לא נעים, לא חמים, לוהט צורב את העור, כמו ברזל מלובן. האם הכאב החיצוני הזה יגבר על הכאוס הפנימי? אולי ייסורים פיזיים יטביעו את החרדה הזוחלת. לשווא. הכאב רק מתמזג עם המהומה, מצטרף למקהלת הפחדים. הדופק פועם בפראות, רעם בתוך הגולגולת, יש להחליש את הווליום של הקיום. להנמיך, להשתיק, למחוק.
עיניים נעצמות חזק, עד שכאב מופיע מאחורי העפעפיים. אולי החושך העיוור הזה ישתלט על התודעה הסוררת, יבלע אותה אל תוכו. שוב, אכזבה. החושים מחודדים דווקא. שומע את פעימות הלב הדהודיות, כמו תוף מלחמה קדום. מרגיש את הדם סמיך זורם בעורקים, נהר של לחץ. הקיבה מתכווצת ברעב, לא למזון, אלא לריק מוחלט, לתהום פעורה בבטן.
המיטה הופכת קבר. שמיכת פוך כבדה נכרכת סביב הגוף כמו תכריך. מתחתיה, חושך אטום, כמו באדמה לחה. אולי זו התשובה. אולי הגוף לא משתוקק לרגיעה, אלא לפירוק. סוף להמולה הזו, סוף לרעש הבלתי פוסק.
ידיים מכסות את האוזניים בחוזקה. מנסות למחוץ את הצרצור המעצבן הזה בפנים, לדחוס אותו עד דממה. רמייה. הרעש רק מתגבר, הופך פנימי יותר, כמו מנסרים את העצמות מבפנים. הרעש… אני עצמי.
דממה. פתאום. מוחלטת. חיצונית ופנימית. כאילו יד אלוהית כיבתה את העולם במפסק חשמל. אין צליל. אין תנועה. אין מחשבות אפילו. רק… וואקום. חור שחור בתוך התודעה.
הגוף קופא, משותק, נטול חיות. אבל… שקט. סוף סוף שקט משכר. רגיעה מושלמת, טוטאלית. לא מרגיעה, לא מנחמת, מזרה אימה. אבל רגיעה. טעם של אופיום בשקט הזה. טעם של… התמסרות.
יום ראשון בצהריים. אור חיוור חודר מבעד לתריסים. הגוף שוכב ללא תזוזה, קל כנוצה, ריק כקליפה. שקט. דממה עמוקה, חשודה. דממה של מתים. אבל הדממה הזו, אחרי הסופ"ש ההוא, היא לא רק רגיעה, היא פיתוי. פיתוי חולני, אפל. פיתוי ל… שקט נצחי. פיתוי לריק. פיתוי לרגיעה מוחלטת, סופית. רגיעה שהיא כבר לא רגיעה, אלא… התאיינות.