הוא שולט... או כך לפחות, הוא חייב להאמין
כי זו הרי לא בחירה, הם יספרו לכם. זו "מהות". איזה דחף קדמון, מין טבע שני שאי אפשר לברוח ממנו. ככה זה כשאתה מסתכל על העולם ורואה בו בעיקר הרחבה של הרצונות הפרטיים שלך, שבה אחרים הם, נו, כלי משחק. משוכללים, כמובן. שנועדו לשרת את ההנאה, את הסדר,את שלו.
חולשה? הו, זו הזמנה אישית.
כן, מתברר שחולשתו של האחר היא עבורו סוג של דלק משובח. לא תקלה שצריך לתקן, חלילה, אלא "פתח מזמין". הוא יתקרב, יבחן, ואז ילחוץ – "בעדינות קטלנית", איזו שפה פיוטית, בדיוק בנקודה הנכונה, עד שיפיק את התוצאה הרצויה: אנחה שבורה, רעד קטן, מבט שמאבד כיוון. והשפלה? זה לא סתם רגש שלילי. זה חומר גלם. הוא "יפסל" אותה, ישייף, יעמיק, עד שהעיניים שמולו יתרוקנו מכל התנגדות, ויישאר רק אותו ברק מזוגג, ההכרה הסופית בכך שברגע זה, הם נועדו להיות... ובכן, מושא. זה יותר מסיפוק, כמובן. זו "הוכחה חיה" לכוחו. מי צריך אישורים חיצוניים כשאפשר לייצר אותם לבד?
מתנשא? לא, לא. זו "בהירות ראייה".
הוא, כמובן, משוכנע לחלוטין שהוא רואה בבהירות צלולה את מה שנסתר מעיני כולנו, בני התמותה הרגילים. "אני יודע מה טוב להם", הוא יצהיר בביטחון שקט, מבטל בהינף יד כל אפשרות אחרת. זו לא התנשאות, הוא יתעקש להסביר בסבלנות (או שלא), זו "הבנה עמוקה של הטבע האמיתי". נו, טוב. מי אנחנו שנתווכח עם הבנה כה עמוקה? הוא הרי רק רוצה לעזור להם לגלות את "העונג האמיתי", זה שמסתתר אי שם מעבר לגבולות הפעוטים שהציבו לעצמם. איזה אלטרואיזם.
להבין את ה"שונה"? מיותר. הוא הרי "השונה".
כל ניסיון לנתח אותו פסיכולוגית נתקל בבוז משועשע. "אני הוא השונה", הוא יכריז בדרמטיות הראויה לבמה גדולה יותר. כאילו מדובר באיזו ייחודיות מיסטית ולא, נניח, במנגנוני הגנה או בדפוסים מוכרים למדי. ואלו שנמשכים אליו? הם "צמאים לקצה", מסתבר. לא סתם אנשים שמחפשים משהו, כלשהו, למלא את החלל או לברוח מהשגרה. לא, הם זקוקים דווקא ל"קיצוניות" שלו, ל"סדר הנוקשה" שהוא כופה. נשמע הגיוני.
והצורך שלו לשלוט? זה קדוש. זו "הנפש עצמה".
הדחף הבלתי נשלט הזה לשלוט, להכניע, להשפיל (תמיד למטרה נעלה, כמובן), זה לא איזה אישיו אישי שלו. לא ולא. זו "המהות". לדכא את זה? הו, האימה. זה יהיה "סירוס", "מוות פנימי". דרמה גדולה. לעומת זאת, כשהוא סוף סוף נוטל שליטה, רואה את האישונים מתרחבים, את העור מסמיק, את הגוף רועד (מתערובת משכרת, כמובן), אז הנפש שלו "ניצתת". מתעוררת לחיים. הוא הרי "ניזון" מהכניעה הזו. היא "האוויר שלו". מעניין איך הוא הסתדר קודם.
"מרצה"? לעולם לא. הוא "דורש".
כל אותן צלקות מהעבר הן, כמובן, הסיבה לאותה "פלדה" מיתולוגית בעמוד השדרה שלו, לא חלילה המקור למנגנוני הגנה שבירים. הוא לא מחפש חיבה, בשום פנים ואופן. הוא דורש "ציות מוחלט", "כבוד שנולד מפחד". הוא הרי זה ש"מחזיק במושכות", ש"מכתיב את המציאות" (לפחות את זו שנוחה לו). והמוסר? אל תתחילו אפילו. זה "מוסר אחר". הרבה יותר נוח, כנראה. המעשה הלא מוסרי היחיד בעיניו הוא לוותר על השליטה הזו, שמגיעה לו מתוקף... ובכן, מתוקף זה שהוא רוצה אותה. לא לקחת את מה שמונח לרגליו, רוטט ומצפה? איזו בגידה איומה. בעצמו, בעיקר.
אז כן, הוא שולט. כך הוא אומר. כך הוא חייב להאמין, כנראה. כי אם מורידים את כל הרטוריקה המפוארת, את ההצדקות העצמיות, את הדרמה הגדולה – מה בעצם נשאר? הוא תמיד "בדרך", כמובן. תמיד בתנועה. ותמיד יקח איתו את מי שיבחר. בתנאים שלו. כי אחרת, זה לא באמת שולט, נכון? זה סתם עוד מישהו שמנסה להסתדר בעולם. וזה? זה כבר ממש לא מעניין.
ומי אני?