האוויר בחדר היה דחוס, טעון בחשמל סטטי של ציפייה. העור שלנו, במקומות שבהם נגע, כבר דיבר שפה משלו, שפת החום, הרעד הקל, הכמיהה הנואשת למגע עמוק יותר. שתינו היינו על סף התהום הזו, הנקודה שממנה אין חזרה, רק נפילה משותפת אל הלא נודע.
היא שכבה תחתי, עיניה עצומות כעת, שפתיה נפרדו קלות באנחה חרישית שהייתה הזמנה ותפילה גם יחד. גופה היה מנחה, פתוח, רוטט קלות, מוכן. התבוננתי בה לרגע, בסערה השקטה הזו שהתחוללה בה, ואז התמקמתי, מוכן להתחיל את המסע.
הנגיעה הראשונה הייתה כמו מקור של נהר המגיע לקצה המצוק, בוחן את הסלע העתיק שלפניו. לחץ עדין אך מתעצם, בדיקה של הקרקע, חיפוש אחר נקודת התורפה, אחר הסדק הראשון שיאפשר את הפריצה. חשתי את ההתנגדות הראשונית, את הכיווץ האינסטינקטיבי של הגוף שמול כוח חדש, אך מיד אחריה, ההתרככות. ההבנה. ההזמנה להיכנס.
ואז החל השיטפון.
לא דחיפה גסה, אלא נחשול אדיר של רצון, כוח טבע גולמי שנשפך פנימה בעוצמה בלתי ניתנת לעצירה. כמו מים שפרצו סכר שנבנה במשך עידנים, כך הגוף שלי פרץ את המחסום האחרון, נשפך אל תוך האפיק הנסתר והחם שלה. היה רגע אחד של התנגדות אחרונה, של חיכוך צורב כמעט, כמו סלעים הנשחקים תחת זרם אדיר, ואז, התמסרות מוחלטת. נבלעתי פנימה.
החדירה העמיקה, לא בתנועה אחת אלא כנהר המתחתר בסלע, מפלס את דרכו עיקש ובלתי נלאה. כל תנועה פנימה הייתה גל נוסף ששטף את הקירות הפנימיים שלה, מעמיק את הערוץ, חושף רבדים חדשים של רגישות וחום. חשתי את הדפנות הלוהטות והרוטטות שלה עוטפות אותי, אוחזות בי, מתמסרות לכוח המעצב שלי, אך גם מעצבות אותי בחזרה בעצם קיומן. זה היה ריקוד אלים ועדין בו זמנית, כוח המים הכביר מול הסלע המתמסר והעוטף.
התנועה הפכה לקצב קבוע, גאות ושפל עוצמתיים. דוחף פנימה עד קצה גבול היכולת, נסוג מעט רק כדי לצבור כוח ולהתנפל שוב בעוצמה רבה יותר. כל חדירה הייתה גילוף נוסף בקניון הפרטי שלנו, מותירה סימן, מחברת אותנו עמוק יותר זה לזו. שמעתי את הנשימות שלה הופכות לקצרות, שבורות, את האנחות הנמוכות והגרוניות שנמלטו ממנה כשהזרם הגיע לשיא עומקו, כשהוא שטף נקודות נסתרות ועורר רעידות עמוקות.
הרגשתי איך אני מאבד את עצמי בתוך השיטפון הזה, הופך להיות הנהר עצמו, כוח טבע טהור, חסר מחשבה, מונע רק על ידי הצורך להגיע אל הים, אל המיזוג המוחלט. הקצב התגבר, הגלים הפכו לצונאמי, מכים שוב ושוב בקירות הפנימיים, בונים לקראת השיא הבלתי נמנע, הרגע שבו הנהר יציף את כל העמק, יטביע את שנינו תחת משקלו העצום. חשתי את השיטפון גואה בתוכי, מוכן לפרוץ, את העוצמה הסופית מתרכזת לקראת השחרור האולטימטיבי...
ואז, בדיוק ברגע הזה, שנייה לפני שקרסתי לתוכה בשאגה אילמת של עונג ושחרור, היא פקחה את עיניה.
לא היו שם עיניים מעורפלות מתשוקה או אבודות בסערת הרגשות. עיניה היו צלולות להפליא. חדות. והן התבוננו בי. לא בו, אלא בי. במאמץ שלי, בזיעה שכיסתה אותי, בפנים המעוותות שלי ברגע שלפני אובדן השליטה. ועל שפתיה, ריחף צל קל שבקלים של... מה? שעשוע? סקרנות מרוחקת? הערכה מקצועית כמעט?
ההכרה הכתה בי בעוצמה גדולה יותר מהאורגזמה המתקרבת. אני הייתי הנהר הסוער, הכוח העיוור. אבל היא? היא לא הייתה הקניון הפסיבי שנענה לכוח הגילוף. היא הייתה מהנדסת הסכר המנוסה, שבחנה בקור רוח את עוצמת השיטפון שיצרה, שפתחה את השערים בדיוק במידה הנכונה, צופה במים הסוערים מנקודת מבט בטוחה, מנתחת, אולי אפילו לומדת משהו חדש על כוחם של יצרים בלתי מרוסנים. השיטפון היה אמיתי, אבל האפיק? האפיק ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא מעולם לא איבד שליטה. רק אני.