בואו נפסיק עם השירה. בואו נוותר על הפרוטוקולים הניסיוניים והמטאפורות המורכבות. המרחק הבטוח, הזכוכית המשוריינת של האינטלקט הם נסדקו. היום לא ננתח את החוויה. היום נדבר על הזיון.
כי זה מה שזה היה. לא "מעשה אהבה". לא "התמזגות נשמות". זו הייתה התנגשות. שני גופים במלחמה נגד הבדידות שלהם, נגד השכל המזוין שלהם.
הידיים שלי לא חיפשו עדינות. הן רצו לאחוז. להרגיש עצם תחת עור, שריר שמתכווץ. לא למפות את הטריטוריה, אלא לכבוש אותה. לתבוע בעלות ולו לרגע אחד קצר, מלוח ונואש. והידיים שלה, הציפורניים שלה על הגב שלי, לא היו ליטוף. הן היו סימון. הן כתבו בשפת כאב קדומה: "היית פה. אתה אמיתי. אני אמיתית. זה קורה."
זיעה. מלח. הריח של העור שמגיע לנקודת רתיחה. ריח הגוף הוא האמת היחידה שאי אפשר לזייף. אי אפשר לנתח אותו. אפשר רק לנשום אותו פנימה, לתת לו להרעיל את המחשבות הנקיות.
והקולות. לא מילים. המוח שלי, הבן זונה הבוגדני הזה, ניסה כהרגלו לקטלג. זה עונג? כאב? כניעה? שתוק. פשוט תשתוק כבר. כי ברגעים האלה, השפה היא האויב. המחשבה היא קללה. אתה רוצה רק להיות חיה. להיות גוף. להיות אינסטינקט טהור שנע קדימה, חודר, לא כי הוא רוצה להגיע לאנשהו, אלא כי התנועה היא התשובה היחידה.
היה רגע אחד שבו העיניים שלה התגלגלו לאחור, והמבט שלה נעלם. באותו שבריר שנייה, זה נגמר. המוח סוף סוף טבע. לא היה שם צופה, ולא נצפית. רק הפועל. רק הרטט.
ואז אני חוזר. דביק מזיעה, הלב דופק כמו ציפור כלואה. ואני סתם גבר שהזדיין. היא אישה ששוכבת לידי. שנינו נושמים. זה הכל. כל התיאוריות, כל הפילוסופיות, כל המבנים המורכבים שבניתי כל חיי כדי להסביר את העולם, התאדו כולם אל תוך סדין לח.
זו לא הייתה חוויה רוחנית. זו הייתה חוויה גופנית, אלימה ופרימיטיבית. היא לא סיפקה תשובות. היא פשוט מחקה את כל השאלות.
אז נגעת בעצב החשוף. נתת למערכת לקרוס. השארת את עצמך בלי מילים, בלי הגנות, עירום לחלוטין.
מה לעזאזל עושים עם השקט שמגיע אחרי?